קבלה עצמית - 
בסיס לחוסן, חירות, ושקט נפשי

הקדמה

אם נבחן את מטרותיהן של מרבית הגישות
העוסקות בטיפול נפשי, אנו עשויים לגלות
שפרט לנושאים ייחודיים, הן מתכנסות אל
מטרות דומות מאוד במהותן.
אחת המטרות הבסיסיות המשותפת כמעט לכולן,

הינה חיזוק יכולתו של האדם לקבל עצמו כמות
שהוא, וכתוצאה מכך להעצים את חירותו,
את חופש הבחירה שלו, ואת יכולתו להגיע
לשלמות עם עצמו, עם זולתו ועם חייו.

במאמר "עשר תובנות על זוגיות אמיצה ומאושרת", המופיע באתר זה (haimperry.com) הודגשה חשיבותו של ערך הקבלה כאחד הערכים החיוניים לחוסנו ולאושרו של הקשר הזוגי לאורך זמן. ערך זה מוצג שם בהקשרו הבין אישי, כלומר ביכולת לכבד, להעריך, לאהוב ולקבל את בן/בת הזוג כמות שהם. מאמר הנוכחי מוצג ערך הקבלה במובנו הבסיסי יותר: בהקשר התוך אישי - כיכולת של היחיד להכיר בייחודיותו ולהעריך, לקבל, ולאהוב את עצמו כמות שהוא. היכולת לקבלת האחר תלך ותתחזק ככל שתתחזק הקבלה העצמית. 
 

לפני שניכנס לעבי הקורה, בואו ונעשה תרגיל קטן: 
 

דמיינו עצמכם ניצבים בפני המראה. דמות משתקפת אליכם ממנה. אתם מביטים אל תוך עיניה. המראה  שלה כל כך מוכר לכם, משרה עליכם תחושה של חמימות וקרבה, של ביטחון ואמון. מבט של רוך ניבט אליכם מן המראה מחמם את ליבכם. אתם מחייכים אליה ובזמן שהיא מחייכת אליכם חזרה אתם אומרים לה "אני מת/ה עלייך!" 
 

אם זהו יחסכם אל עצמכם אינכם לבד יותר, תמיד יהיה לכם אתכם. 
 

כמה מאתנו זוכים בחוויה מעין זו? 
 

האם זהו הביטוי המובהק של חווית הקבלה העצמית? מהם התנאים המעודדים את התפתחותה של חוויה מעין זו, ומהם התנאים שעלולים לחבל בה? באיזה אופן משפיעה חוויה זו על איכות חיינו?  בשאלות אלו עוסק המאמר הנוכחי. 

א. מהי קבלה עצמית?
 

אם הייתם נשאלים האם הייתם רוצים להתחלף עם מישהו אחר ובמקום להיות מי שאתם הייתם מעדיפים להיות מי שהוא, מה הייתם עונים לו?  אם הייתם עונים לו כך:  "היה יכול להיות נחמד מאוד לו היה לי אף קצת יותר ישר וגם הרבה יותר כסף בבנק, אבל בשום אופן לא הייתי מוכן להיות מישהו אחר לשם כך, גם אם אומר הדבר שאפי לא יתיישר וחשבון הבנק יישאר כמות שהוא" – מצבכם במקרה כזה כנראה מצוין. 

חשוב להבהיר כאן שבביטוי "להעדיף להיות מישהו אחר" הכוונה היא שאני רוצה מטעמים אלה או אחרים לוותר על עצם מהותי - הנפש והנשמה שלי, האישיות שלי, הערכים שלי, תפיסת העולם שלי, ניסיון החיים שלי, אופיין של האינטליגנציה האנליטית והרגשית שלי, ההרגלים שלי, ההעדפות שלי, ההומור שלי, כל אלה ועוד היבטים רבים של היותי מי שאני כפי שהתגבשו במהלך חיי והפכו אותי להיות יחיד ומיוחד כמות שאני. 
 

אם נעצור רגע להרהר בכך, השלכותיה של הבחירה להמשיך להיות מי שאני ולא להיות אף אחד אחר הנן מרחיקות לכת. שכן כל החלטה שהחלטתי בחיי לטוב ולרע וכל פניה שבחרתי לעשות בדרך, וכל אירוע שהקרה הגורל בדרכי - אלמלי התרחשו לא הייתי היום האדם שהפכתי להיות. זוהי עסקת חבילה שפירושה קבלה עמוקה של הגורל שלנו כפי שחיינו אותו עד עצם הרגע הזה. 
 

הדוגמא הבאה מייצגת להפליא את המקום המרכזי של חווית הקבלה העצמית בעיצוב איכות חיינו: 

כדורגלן לחוץ – כדורגלן שלו
 

שני שחקני כדורגל מצוינים הוזמנו אל סגל הנבחרת הלאומית. עובדת היותם מצוינים אינה אומרת כמובן שהם מושלמים, ואכן הם משקיעים מאמץ רב לאמן עצמם באתגרים השונים שמציב המשחק. עתה, תחת עיני המאמן היושב על היציע, הם מתאמנים בביצוע בעיטת עונשין ממצב נייח. הבקעת שער ממצב כזה, כאשר שורה של מגינים חוסמת את הדרך אל השער, הינה אתגר קשה למרבית השחקנים בעולם. 

הם בועטים שוב ושוב, אך בכל פעם מתעופף לו הכדור הרחק ממטרתו. בשלב מסוים  מתרומם המאמן ויורד אליהם. בתגובה לכך נלחץ מאוד אחד השחקנים וכבר מדמיין שמאמנו חושב לעצמו: "מי הטמבל שהזמין את הלוזר הזה לנבחרת?!". לעומתו מחייך השחקן השני בינו לבינו וחושב לעצמו: "סוף סוף הוא מתפנה לאמן אותי"...
 

שניהם כאמור שחקני נבחרת מצוינים. אז מה פשר ההבדל בתגובותיהם? מה גורם לשחקן הראשון, "הלחוץ",  לייחס למאמנו עמדה שלילית שכזו כלפיו? מה גורם לו לפקפק בזכות קיומו על המגרש בשל בעיטות שלא השיגו את יעדן? מה גורם לו, קרוב לוודאי, להימצא בחוויה מתמדת של מבחן למרות הישגיו המצוינים לאורך הדרך? ומה גורם לו אולי לחיות בפחד שבמוקדם או מאוחר תיחשף העובדה שאינו בעצם מה שחשבו עליו כשהזמינוהו לנבחרת. (פחד המכונה לעיתים קרובות בשם "תסמונת המתחזה"). 

מאידך, מה גורם לחברו, "השלו", להיות ממוקד בעיקר במשחק ובשאיפה ללמוד ולהשתכלל, ולא להיות ממוקד בעצמו ובדיון על ערכו? מה גורם לכך שהוא אינו מעלה בדעתו שמאמנו מאוכזב ממנו בשל בעיטותיו הלא מוצלחות? 
 

ההבדל הגדול בין שני השחקנים נגזר במידה רבה מאותה איכות פנימית  –  מידת קבלתם העצמית.  

אפשר להניח ששמחתו של השחקן "השלו" לבואו של מאמנו, מבטאת לא רק את ביטחונו בהיותו ראוי להיות על המגרש כשחקן הנבחרת, אלא גם חוויה עמוקה יותר עמה הוא חי: היותו ראוי להיות על "המגרש של חייו". החוויה הזו מבטאת את קבלתו העצמית כמות שהוא. היא קשורה קשר עמוק אל מושג מרכזי בהתפתחותה של אישיות בריאה, המכונה בפסיכולוגיה being good enough.
 

זהו הבסיס הראשוני ליכולתנו לקבל עצמנו באופן טבעי וספונטני, כמעט ללא תנאי. הוא נעוץ במידה רבה באקלים המוקדם אותו ספגנו בבואנו לעולם: יחסם של הורינו כלפינו. כשאם ניצבת מעל עגלת התינוק וממלמלת בהשתוקקות, פעם אחר פעם: "נסיך/ה שלי, לאכול אותך", (בדרך כלל זו היא שמתבטאת כך...), חוויית התינוק היא שיש בו משהו, בעצם מהותו, שהופך אותו לloveable. הוא מרגיש את האהבה והתשוקה שהוא מעורר בהוריו המתבוננים בו, לא כי עשה משהו טוב שהופך אותו ראוי לכך, אלא פשוט כי כזה הוא. הוא משתקף לעצמו במבטם העורג של ההורים, בשפת גופם, בטון דיבורם, ובמגעם. יחסם אליו משמש לו כמראה. כך הוא לומד שקבלת קיומו כמות שהוא הינה טבעית וכמו מובנת מאליה, ובלתי מותנית בכל מאמץ או הישג מצידו. התהליך הזה נקרא בעגה הפסיכולוגית: mirroring. זוהי אבן הבניה הראשונית בתהליך ההיווצרות של אחת מחוויות החיים החשובות ביותר - הקבלה העצמית.  

שני שערים לעולם
 

דמו בנפשכם שני ילדים המגיעים אל העולם הזה והם ניצבים בפני שני שערים עצומי מימדים הקבועים בתוך חומה גבוהה. בהגיע אחד מהם אל השער הראשון נפתחות בפניו הדלתות כשהן מחליקות מאליהן בשקט ובקלילות. הוא רואה למולו שביל מואר המוביל אל האופק. משני צידי השביל בנויים יציעים ועליהם ניצבים אנשים המחייכים אליו בשמחה ומעודדים אותו. הילד מבין שכך הוא כנראה הדבר בעולם הזה והוא עושה דרכו בבטחה קדימה.
 

הילד השני פונה באותו הזמן אל השער השני. השער עומד דומם. הוא מתחיל לדחוף אותו במאמץ רב. השער מתחיל לסוב על צירו בחריקה לא נעימה עד שנוצר בו מעבר צר דרכו נדחק הילד פנימה. הכל חשוך. אט אט מתרחבים אישוניו והוא מזהה לפניו שביל אפור, שמשני צדדיו יציעים, ועליהם אנשים במגבעות גבוהות ובבגדים כהים. הם מביטים בו בחומרה כאילו רוצים היו לשאול אותו: "למה אתה בכלל חושב שמגיע לך להיות כאן?". הוא ממתין להתייחסות כל שהיא, ומאחר שאינו מקבל כל אות מסביבתו הוא מתחיל בהיסוס לעשות את דרכו בשביל, כמי שהבין שכך הוא כנראה הדבר בעולם הזה. 
 

זה לא יהיה הימור מופרך להניח שכניסות כאלה לעולם ישפיעו באופן דרמטי על גורלו של כל אחד מהילדים. העולם על פי הילד הראשון ייחווה קרוב לוודאי כמקום ידידותי, בטוח, מעורר אמון ואופטימי. לעומת זאת עולמו של הילד השני ייחווה כמקום קר, מסויג, ועוין. ואם לא יתרחשו בהמשך התפתחותם אירועים עוצמתיים שיערערו על החוויות הראשוניות הללו, יש סיכוי שהילד הראשון יהיה בעל דימוי עצמי חיובי, בעל ביטחון עצמי, חופש ביטוי, וספונטניות, בעוד הילד השני עשוי להיות מופנם, חסר ביטחון עצמי, פאסימי, וכנראה גם חשדן. 
 

הדימוי של כניסות כאלה לעולם מייצג כמובן את האקלים אליו אנו נחשפים החל מינקותנו. אקלים זה יעוצב על ידי גורמים נוספים שישפיעו בהמשך על התפתחותנו הנפשית, בנוסף לתהליך הmirroring  המתואר לעיל. מקובל כיום להניח שילד שגדל בסביבה המתוארת כ- good enough environment יתפתח כילד בריא בנפשו, המותאם להתמודדות עם אתגרי החיים. מושג זה מתאר סביבה שאינה מכוונת, ומטבע הדברים גם אינה מסוגלת, לחסוך מהילד אכזבות ותסכולים בלתי נמנעים כתוצאה מהמפגש עם אופי החיים ודרישותיהם.
 

כדי שתיווצר בעבור הילד סביבה "טובה דיה", אמורות  חוויות האכזבה והתסכול להיות מוכלות בתוך חוויה חיובית גדולה יותר. היא מבטאת את יכולתה של הסביבה לספק מענה לצרכיו ההתפתחותיים החיוניים. מענה כזה טמון באיזון החיוני שבין אמפתיה לסמכות. מצד אחד רגישות אמפתית, עידוד ותמיכה, סבלנות וסובלנות וכד', ומאידך הצבת ערכים וגבולות, ותביעה לאחריות, מידתיות,  וויסות עצמי וכד'. סביבה כזו מאפשרת את התפתחותה של תפיסת מציאות ריאלית, וגיבוש ציפיות ריאליות ביחס לעצמי. 
 

לעומת זאת, אקלים מפנק מדי שלא מאפשר לילד להתמודד עם קשיים, אכזבות ותסכולים, יפגע ביכולתו להתמודד עם קשיי החיים, לקבל את מגבלותיו בעת התמודדותו עמם ולהכיל א כישלונותיו. מאידך, אקלים תובעני, נוקשה ושיפוטי, עלול להביא להתפתחות של שיפוטיות עצמית הרסנית במצבים של קושי ומשבר ולפגיעה בחוסן הנפשי. 

סה"כ כל ההשפעות אשר יופנמו במרוצת השנים בתהליך הסוציאליזציה, יעצבו את האקלים הנפשי הפנימי, שיהפוך במידה רבה להיות הגורם האחראי לאיכות חיינו. ממחישה זאת המטפורה הבאה: 

הקהלים שעל היציע הפנימי
 

בסיפור על שחקני הכדורגל יושב המאמן על היציע ומתבונן. גם שני הילדים שנכנסים לעולם דרך הדלתות שבחומה נפגשים ביציעים מעליהם צופים בהם קהלים השונים בתכלית אלו מאלו. בעצם כל חיינו משולים אנו למי שפועלים בזירה כאשר על היציע שמסביב יושב קהל וצופה בנו. ניתן להצביע על שני יציעים שכאלה: 

​

1. יציע אחד ניצב במציאות החיצונית האקטואלית של חיינו. הקהל הצופה בנו מהיציע הזה מכיל דמויות אמיתיות, קונקרטיות. דמויות אלה יכולות להיות בני משפחתינו, מורינו, חברינו, גיבורי תרבות, וכל מי ומה שהוא משמעותי בחיינו. דמויות אלה מעמידות בפנינו מודלים, ציפיות, ערכים, סטנדרטים, ותפיסות אודות מה שנחשב לראוי ונכון.  
    

2. היציע השני נמצא במציאות הפנימית שלנו, בתוך נפשנו. הדמויות שנמצאות בו מייצגות את ההשפעות של הקהל האקטואלי, כפי שנחוו, הופנמו ועובדו בנפשנו. למרות ההשפעות הדרמטיות של הדמויות האקטואליות, מי שילווה אותנו במהלך חיינו וינהל אותנו יותר מכל, אלו הן הדמויות הפנימיות שנוצרות בתוכנו החל משנותינו המוקדמות באמצעות מנגנונים של הפנמה. דמויות אלו הופכות להיות הגורם העיקרי שיהיה אחראי בסופו של דבר לאופן בו אנו מתייחסים אל עצמנו ואל העולם אשר סביבנו. 
    

ניתן להצביע על סוגים שונים של קהלים פנימיים שכאלה. התיאורים להלן הם חלקיים בלבד והם מובאים לצורך המחשת הדימוי של הקהל הפנימי. יתר על כן, למעשה האקלים הנפשי מבטא תמיד תמהיל של קהלים שונים. מה שמבדיל בין אנשים שונים זהו המשקל השונה של כל אחד מהקהלים הללו בתוך התמהיל שלהם.  
 

הקהלים המתוארים כאן שכיחים למדי וניתן לזהות את חתימתם בתמהילים רבים המאפיינים את האקלים הנפשי שלנו. 

​

1. הקהל הראשון הוא קהל קשה. זוהי עמדה פנימית המבטאת יחס של שיפוטיות כלפי עצמנו, לפעמים עד כדי עוינות, ונטייה להתמקד בחצי הכוס הריקה. זהו ביטוי של חוסר אמון בעצמנו, נטייה להתאכזבות מהירה ולערעור על זכותנו להיות "על המגרש". כאשר משקלו של קהל מן הסוג הזה יהיה דומיננטי בתמהיל, אנו עלולים להתייחס אל עצמנו במין זלזול רחמני כמי שמחכים לכישלוננו הצפוי, וידנו מוכנה כבר לאותה תנועת ביטול מוכרת האומרת: "ברור" ו"ידעתי" לנוכח קשיינו. כתוצאה מעמדה כזו אפשר לצפות להתפתחותה של "חרדת ביצוע" משתקת ולסימפטומים של הימנעות, דחיינות, והרמת ידיים. 
    

2. הקהל השני מתון יותר לכאורה. כאן אין לנו בהכרח דעות קדומות ביחס אל עצמנו. ואולם אין לנו כאן גם כל חמימות וקבלה. יחסנו אל עצמנו יקבע על פי "מבחן התוצאה". ציפיותינו מעצמנו "אובייקטיביות" וללא כל סנטימנטים. אם "נספק את הסחורה", כלומר נעמוד בציפיותינו מעצמנו נזכה באופן זמני להיות ראויים. אך אם לא נעמוד בציפיות תתעורר בנו תגובה שיפוטית של אכזבה נעדרת חמלה. תחת ציפיותיו הבלתי מתפשרות של קהל מסוג זה נחיה קרוב למדי בחוויה מתמדת של מבחן מתיש. (היטיבה לתאר זאת שדרנית טלוויזיה ידועה כשאמרה: "כל הערך המקצועי שלי נמדד על פי הרייטינג של תוכניתי האחרונה").
    

3. הקהל השלישי מצטייר במבט ראשון כחיובי. זהו קול פנימי המצפה מעצמנו להצטיינות יוצאת דופן כדי לחזק את חווית ההערצה שאנו מורגלים בה, מן הסתם כשיקוף של הערצה לא מאוזנת בה זכינו או עדיין זוכים במציאות החיצונית. כפועל יוצא מכך רמת ציפיותינו מעצמנו גבוהה ביותר. המסר האופייני לקול פנימי שכזה עשוי להיות: "את/ה, הרי הכל קטן עליך. את/ה יכול/ה לעשות כמעט כל דבר בעיניים עצומות ויד קשורה מאחור. העולם עוד ישמע עליך". באופן מפתיע מתברר שאנשים אשר הקהל המעריץ דומיננטי בעולמם חווים חרדות הדומות מאוד לאלו שחווים אנשים שהקהל מן הסוג הראשון מנהל אותם. הסיבה לכך היא, כמו שסיכם זאת נער אחד: "מכאן אפשר רק לפול".
    

4. הקהל הרביעי הוא הביטוי המובהק לחלקים הבריאים והחסינים באקלים הנפשי שלנו. עמדה כזו מקרינה כלפינו אהדה רבה. זהו קול פנימי שמאמין בנו וביכולתנו לפלס את דרכנו בעולם הזה ולבטא בו את ייחודנו. זהו קול המבטא בתמצית את הקבלה העצמית במיטבה, על האין ועל היש שבנו, על החזק ועל החלש, באופן שאינו מותנה בדבר. וכשמהלכינו בזירה יתקלו בקשיים הוא יעודד אותנו, ומתאים לו לומר: "עוד לא ערב, יש לכם עכשיו הזדמנות ללמוד מהניסיון, להפיק את הלקחים המתבקשים וליישם אותם. אם תהיו סבלנים ולא תרימו ידיים, אין ספק שתמצאו את הדרך הטובה בעבורכם ותצליחו בה". 
    

המשותף לשלושת הקולות הראשונים הוא בכך שהם נעדרי קבלה של האדם את עצמו כמות שהוא. הם מייצרים חוויה מתמדת של מתח ומבחן, הם מעמידים ציפיות גבוהות ובלתי מתפשרות, הם שיפוטיים מאוד, במישרין או בפוטנציה, וכתוצאה מכך מחלישים את אמונתו של האדם בעצמו ואת יכולת ההתמודדות שלו. 
 

לעומת זאת כפי שניתן לשער, הקהל הרביעי ייצור קרוב לוודאי חוסן פנימי רב בשל היכולת של אותו אדם לקבל עצמו כמי שראוי "להמשיך להיות על המגרש", גם במצבי קושי וכישלון, בשל ההערכה וההכרה שלו בעצמו כ good enough לכל הפחות. עמדה כזו תאפשר לו לקבל את קשייו וכישלונותיו כביטוי טבעי של נכונותו להתמודד עם אתגרי החיים. 

​

סיפור אישי מדגים את אחת מדרכי הביטוי של הקהלים הפנימיים ושל התפתחותם האפשרית. כשהייתי פסיכולוג צעיר ועשיתי את צעדי הראשונים בקליניקה משלי, השיח שלי עם עצמי היה ביקורתי ובלתי מתפשר. בדמיוני היה מדף גדול, תלוי גבוה על הקיר שלצידי ועליו ישבו הפרופסורים שלי מהאוניברסיטה וצפו בי. כל אימת שנראה היה לי שעשיתי משגה בעבודתי היו הם פונים זה לזה ובטון מאשים אמרו: "אתה זה שנתן לו את הרישיון לטפל?". עברו שנים ובטחוני המקצועי גבר. ואז, כשלעניות דעתי פעלתי כשורה, היו אלה פונים זה לזה בחיוך כאומרים בגאווה: "אני נתתי לו את הרישיון". עברו עוד שנים ולהפתעתי גיליתי יום אחד שהמדף נעלם ואתו גם הפרופסורים... (כלומר, קבלתי העצמית התפתחה במידה כזו שמן הסתם כבר לא נזקקתי באופן שוטף לאישורים מבפנים ומבחוץ, לטוב ולרע). 

​

אחד הביטויים הבולטים של "הקהלים הפנימיים", הוא מנגנון ההשלכה. כפי שמודגם בסיפור הכדורגלנים אנו נוטים להשליך את הדמויות המופנמות בנו על המציאות החיצונית. כלומר, אנו ניטה לפרש את עמדת הזולת כלפינו, בהתאם ליחסן כלפינו של הדמויות המופנמות בנו (הנקראות בספרות המקצועית בשם "אובייקטים פנימיים"). כך למשל, הכדורגלן "הלחוץ" שנחרד מהאפשרות שינופה מהנבחרת, השליך על המאמן את הדמות הרודפנית המופנמת בו, בזמן שמאמנו "כלל לא ידע שהוא כזה"... 

והסיפור יהפוך למורכב עוד יותר כאשר בעקבות פרשנותו כזו של עמדת המאמן תתעורר בכדורגלן תגובה מתגוננת כלפיו, שעלולה לעיתים אף להיות עוינת ותוקפנית. ברור שתגובה כזו תעורר במאמן הרגשה לא נעימה, והוא עלול להרגיש פגוע.  צפוי לאור זאת שיגיב חזרה באופן מסויג ומרוחק. תגיבה כזו מצידו עשויה לאשר לכדורגלן את פרשנותו ההשלכתית, ולחזק את תגובותיו המתגוננות. עד מהרה עלול התהליך הזה ליצור אסקלציה ולהפוך לנבואה שלילית שמגשימה את עצמה. (דינמיקה כזו מוכרת למדי בזוגיות וביחסים בין אישיים בכלל). 

​

מנגנון כזה מתקיים כמובן גם במובנו החיובי: מן הסתם יהיה לאותו מאמן נעים יותר לאמן את הבחור "השלו" השמח לקראתו ואינו מקרין מתח על סביבותיו והוא פתוח ללמידה. יש להניח שגם במקרה זה תיווצר ביניהם דינמיקה של נבואה המגשימה את עצמה, אולם הפעם באופן חיובי דווקא, כאשר העמדה החיובית של השחקן כלפי מאמנו תייצר עמדה חיובית מצידו של המאמן כלפיו וחוזר חלילה, למגינת לבו של הכדורגלן השני... 

ב. קבלה עצמית וחוסן נפשי

​

לא פעם מגיעים לטיפול אנשים הנתונים במשבר קשה כתוצאה מהתרסקות הקריירה שלהם או עסקיהם. בחלק לא מבוטל מהמקרים הללו מלווה המשבר בתחושות של ייאוש ובמחשבות התאבדות. הגורמים להתרסקות הם בחלקם בלתי צפויים ובחלקם כאלה שניתן היה לצפותם אלמלי עצימת עיניים ממושכת שקדמה לשבר. לעיתים קרובות מתרחשים משברים כאלה כאשר אדם נמצא באחת מפסגות הקריירה שלו או עסקיו. 

מצליחן                                                                                                                                    

אדם הגיע לקליניקה במשבר מן הסוג הזה. הוא עשה חיל בעסקיו. הצלחותיו העצימו את דימויו העצמי וגרמו לו לראות עצמו כ"מצליחן" שדבר לא יעמוד בדרכו. הוא חי את החיים הטובים ולא שם לב להתפתחותם של תהליכים מסוכנים שהלכו ואיימו על עסקיו. הקריסה היתה מהירה וחריפה והוא בקושי הצליח להציל את ביתו מידי נושיו ונותר ללא חסכונותיו וללא הכנסה שוטפת. בעקבות זאת הוא נקלע למשבר נפשי קשה. דימויו העצמי נפגע קשות וכך גם האופן בו חווה עתה את דימויו בעיני הסביבה, זאת בהשוואה להערצה כלפיו אותה חווה קודם לכן. כתוצאה מכך הלך והסתגר בתוך עצמו ונמנע מלהראות את פניו ברבים. הוא החל לראות עצמו כ"לוזר" וחווה בושה עמוקה בפני חבריו ומשפחתו. הוא שקע בדיכאון שגרם לו לראות בהתאבדות את המוצא היחיד ממצבו. 

עילוי                                                                                                                                         ​

מקרה אופייני אחר הוא של אדם מאוד מוכשר שהצטיין בכתיבת קודים של אלגוריתמים מתוחכמים. בעבודתו בהייטק נחשב למקצוען יוצא דופן ולעילוי והיה נערץ על הקולגות שלו ועל מנהליו. כפועל יוצא מכך זכה להתקדמות מהירה והגיע לעמדה של טכנולוג מוביל בארגון. אלא שהתקדמות לרמות גבוהות בארגונים תובעת בדרך כלל כניסה לתפקידי ניהול בכירים, וכאן החל להתממש העיקרון הפיטרי: ניהול מעולם לא היה הצד החזק שלו, ותפקודו בתפקידיו החדשים היה חלש והוא לא עמד בציפיות. המצב הזה יצר לחץ נפשי גדול שרק החמיר את מצבו. הליכה לאחור אל תפקידיו הקודמים היתה כבר בלתי אפשרית, מבחינתו ומבחינת הארגון כאחד. מצב זה העלה אותו על דרך ללא מוצא שהובילה לפיטוריו. הוא ניסה את מזלו בארגון אחר בתפקיד ניהולי דומה לזה שעזב, אך תוך זמן קצר פוטר גם משם. כמו בסיפור הקודם, תחושת הכישלון והבושה היו בלתי נסבלים והוא נקלע למשבר נפשי חמור שהביאו למחשבות התאבדות טורדניות.  

​

לשמחתם מצאו אנשים אלה את הכוח הנפשי להביא עצמם לטיפול, שסייע להם לקבל את המציאות הקשה ולעלות על פסים של התחדשות ויצירתיות. במקרים לא מבוטלים מצבים כאלה נגמרים באופן טרגי.

אחד הביטויים של חוסן נפשי הוא יכולתו של אדם לעמוד במצבי משבר שכאלה מבלי להישבר מנטלית ורגשית. בהעדר חוסן כזה עלול להתרחש משבר נפשי שמתבטא לעיתים קרובות בחוויות של אין אונים ושיתוק, בתגובות של חרדה ודיכאון, ובפגיעה קשה בחוויית הערך העצמי. "האדם מתכנן והאלוהים צוחק" אומרת האמרה הידועה. כלומר, יכולתנו לשלוט במציאות שסביבנו מוגבלת ולכן אנו צפויים כחלק בלתי נמנע של חיינו, לקשיים ואף משברים שיאתגרו את חוסננו הנפשי.  

​

החוסן הנפשי שלנו יעמוד למבחן במצבים לא שגרתיים, כגון אובדנו של אדם יקר, תאונות ונכויות, מחלות קשות, פרידות וגירושין, הגירה, פיטורין, מפלות כלכליות, כישלון בעמידה ביעדים, אבדנה של הכרה חברתית, המלווה לעיתים בדחיה ובמקרים קיצוניים אף בחרם, שינויים הקשורים לגיל שיש בהם השלכות על תפקודים גופניים וקוגניטיביים ועוד ועוד. למעשה אין כמעט תחום בחיינו שאינו מכיל אפשרות למשבר שיאתגר את חוסננו הנפשי. 

​

נדרשים לא מעט כישורים כדי לעמוד במשברים שכאלה. הדיון כאן מתמקד בחיוניותה של הקבלה העצמית כבסיס לעמידותנו ולחוסננו הנפשי. 

​

איך אם כך, יכולה היתה קבלה עצמית לשנות את פני הדברים בדוגמאות דלעיל באופן שגיבורי הסיפור לא היו מגיעים אל סף התהום כתוצאה מהמשבר הקשה שניחת עליהם?

​

נתחיל בתפיסת המציאות של השניים: בכולנו יש פוטנציאל לפול למצב נפשי שנקרא בפי היוונים העתיקים: "היבריס". מושג זה מבטא סחרור אל תוך חוויה אומניפוטנטית, חוויה של אני כל יכול. המיתולוגיה היוונית מספרת על דדלוס ובנו איקארוס שהוגלו לאי כרתים כדי שלא יוכלו לברוח לחופשי. דדלוס שהיה ממציא גאון, בנה בעבורם כנפיים גדולות, עשויות מנוצות ציפורים אותן הדביק זו לזו באמצעות שרף עצים. כך נמלטו השניים מן האי כשהם מתעופפים מעל הים. ואולם דדלוס הכיר בכך שלצד האיכויות יוצאות הדופן של המצאתו יש בה גם מגבלות שהתכחשות אליהן עלולה להסתיים באסון. הוא הזהיר את בנו שלא ירקיע יתר על המידה שכן חום השמש עלול להמיס את הדבק שבכנפיו. ואולם איקרוס, שיכור מעוצם החוויה, החל להמריא מעלה מעלה וסופו שמצא את מותו בין גלי הים. אביו אסף אותו מבין הגלים ומעל לקברו בנה מקדש לכבוד האלים כדי לחלות את פניהם על היוהרה של בנו וכדי להזכיר לעצמו שכל כישרונו מהם בא לו.  

​

הפיתוי להיקלע למצב של היבריס אורב לנו לצד הדרך. הוא מתחזק ככל שכישורינו המצוינים מוכיחים את עצמם. במקרים כאלה עלולים הישגינו להביא את הערכתנו העצמית לידי סחרור והערצת הסובבים אותנו תתדלק אותה עוד יותר. נדרשת על כן יכולת לא שגרתית כדי שלא לפול למלכודת ההיבריס. מה שמאפשר לנו לעמוד בכך זו עמדה מאוזנת ופרופורציונלית שממוקדת בעניין ולא בעצמנו. 

​

עמדה כזו היא תולדה של קבלתנו את עצמנו. היא משחררת אותנו מהתלות המופרזת בהכרה חיצונית ומהנטייה להסתיר מעצמנו ומזולתנו את חולשותינו ואת מגבלותינו. כשאנו מקבלים עצמנו תהיה ההכרה החיצונית לא יותר מ - nice to have, למרות שתמיד נעים לקבלה, ולא חמצן בעבור הערך העצמי. קבלה עצמית מעניקה לנו את הענווה המשחררת מהיבריס, שכן היא מאפשרת לנו לקבל את העובדה שאיננו אלא בני אנוש המועדים לעשות טעויות, ולהכיר בכך שהמציאות המשתנה ללא הרף מחייבת אותנו להיות קשובים לאפשרות שמה שעבד לנו אתמול אולי לא יתאים יותר היום. בכך היא מעניקה לנו את היכולת לקבל קשיים ומכשולים לא ככישלונות, אלא כביטוי מובן מאליו של תהליך היצירה וההתפתחות, שאינו חדל כל עוד חיים אנו.  

​

אילו שני האנשים המוכשרים הללו, ה"מצליחן" וה"עילוי", היו מצוידים בנוסף לאיכויותיהם המוכחות גם באיכות של הקבלה העצמית, שיפוט המציאות שלהם היה משתפר לעין ערוך וכתוצאה מכך גם התנהלותם. 

כך למשל, במקרה של איש העסקים יש סיכוי גבוה שהיתה נמנעת אותה שאננות שהביאה לקריסה. זאת כי ללא ספק היתה מתקיימת בו פתיחות רבה יותר להקשיב הן לאינטואיציות פנימיות והן להתראות מבחוץ, שלבטח הובאו בפניו מצד גורמים שבתוך הארגון או מצד גורמים חיצוניים.  

​

במקרה של הטכנולוג ייתכן שהיה מתקיים דיון רציני, תחילה בינו לבין עצמו ובהמשך בינו לבין הנהלת הארגון, אודות הדרכים להמשיך ולנצל את יכולותיו הטכנולוגיות המעולות מבלי לקלוע אותו ואת החברה לאפשרות של כישלון ידוע מראש. זאת למשל על ידי השארות בערוץ הטכנולוגי אך תוך תגמול ברמה ראויה, ההולמת את רמות השכר של אנשי הניהול הגבוה. אם אותו אדם היה בכל זאת ממונה לתפקיד ניהולי, הרי שהכרה שלו בקשייו הניהוליים יכולה היתה להביאו לכנס ביוזמתו דיון דומה, לפני התפתחותו של משבר אקוטי. 

​

אם למרות הכל לא היה ניתן למנוע את המשבר שניחת על השניים, קבלה עצמית היתה משחררת אותם מההיסחפות אל מחוזות של תהילה ומהתכחשות לגורמים שעלולים היו להביא למשבר. היא גם היתה מונעת את אותה התקפה פנימית הרסנית על דמותם בעיני עצמם. במקרה של הטכנולוג ייתכן שאפילו יכולה היתה להיות מידה לא מבוטלת של הקלה בעקבות פיטוריו, שכן הוא נקלע שלא בטובתו למסלול לנטל ממנו את יתרונותיו ורק יצר תחושות של תסכול וכישלון. בוודאי שלא היה ממשיך לבחור "עוד מאותו הדבר" שהביא לכישלונו ובמקום זאת לשקול את החזרה למסלול טכנולוגי בחברה אחרת, או אף לבחור לעשות שינוי כוון למסלול חדש שיבטא את כישוריו המצוינים, מה שאכן עשה לבסוף בהצלחה  בעקבות הטיפול.

​

במקרה של איש העסקים, קבלה שלו את עצמו היתה מאפשרת לו להתמקד בדיון על מקור הטעויות שעשה, במטרה להחזיר עצמו לתהליך של יצירה. יכולתו לקבל עצמו כמות שהוא היתה מאפשרת לו להמשיך להכיר בכך שהוא אדם ראוי למרות כל טעויותיו, גם ללא אותה הערצה כללית שבדיעבד התגלתה כאבן ריחיים על צווארו, ובסופו של דבר להיות מסוגל לומר לעצמו "וזה מי שאני".  

​

זה אולי נשמע רדוד למי שחוויה כזו אינה מוכרת לו, אבל זו עמדה מאוד עוצמתית למי שזו באמת חווייתו. האמירה "וזה מי שאני" אינה במהותה התרסה כלפי חוץ, אלא קבלה עמוקה של הגורל שלי. ההבנה שמה שקרה לי הוא סך כל הגורמים הפנימיים והחיצוניים שהביאו לסיטואציה שאני עומד עתה בפניה – וזה מי שאני... 

​

מה שניתן לומר בעקבות דברים אלו הוא שהיכולת של אדם לקבל עצמו באופן עמוק וכמעט בלתי מותנה בדבר, מספקת לו רשת ביטחון נפשית המשמשת לו "בלם זעזועים" יקר ערך במקרים קיצוניים שכאלה.

גורמים רבים משפיעים על החוסן הנפשי, כמו משמעות, אמונה, אנרגטיות, אופטימיות, הענות לאתגרים, נחישות, סבלנות, ראית חצי הכוס המלאה ויכולת לראות דברים בפרופורציה מתוך תפיסת מציאות מאוזנת ומתוך פרספקטיבה רחבה ועוד. רבים מגורמים אלה הם תולדה של יכולתנו לקבל עצמנו כפי שאנו.  עם זאת, ברצוני להצביע על גורם נוסף שהנו עוד אחד מביטוייה של הקבלה העצמית - ההומור. 

​

הומור אפשרי כאשר אנו לא לוקחים עצמנו ברצינות תהומית, וכאשר אנו מקבלים את חולשותינו ואף את נלעגותנו בחיוך מחבק ומסוגלים לצחוק עם עצמנו על עצמנו. אין כמו הומור ממין זה כדי לחזק את חוסננו הנפשי.    

 ג. קבלה עצמית וחירות

​

צעיף צבעוני

בביקורו אצל דודתו בפריז העניקה הדודה לאחיינה בן האחד עשרה צעיף יפיפה בשלל צבעים. הוא מאוד התלהב מהצעיף וכדרך אגב אמר שיבוא אתו לבית הספר כשיחזרו ארצה. הוריו ניסו בעדינות להניאו מכך ואמרו לו שילדים יכולים להיות לפעמים מאוד אכזריים, ללעוג לו ולקרוא לו בכל מיני כינויי גנאי, אבל הנער אמר שהוא לוקח את זה בחשבון ולא זז מכוונתו. לאחר שחזרו ארצה עטף הילד את צווארו בצעיף הצבעוני והלך לבית הספר. ואכן אזהרת הוריו התממשה: לאורך כל היום הוא היה מטרה ללעגם של לא מעט ילדים. 

​

מה שהיה יוצא דופן בסיפור הזה היתה העובדה שהוא לא ממש התרשם מכך ובהפסקות הסתובב בחצר בראש מורם כשהצעיף על צווארו. הדבר חזר על עצמו גם ביומיים הבאים, למעט העובדה שפחת מספר הילדים שהתגרו בו. לעומת זאת החלו ילדים לשאול אותו מהיכן הצעיף הזה, והאם יוכל לתת להם לעטות אותו לרגע, וחלקם אף הסתופפו סביבו כשסיפר על טיולו בעיר האורות. ביום הרביעי הגיעו לבית הספר שני ילדים כשהם עטויי צעיפים... את הלעג החליפה עתה בעיקר סקרנות.

​

אין ספק שזהו סיפור יוצא דופן. מרבית הילדים לא היו מעזים לבוא כך לבית הספר. ואם בכל זאת היו עושים את ''הטעות"ובאים עם צעיף, קרוב לוודאי שהיו פורשים הביתה בבכי עוד בעיצומו של היום הראשון. 

​

ברור שנדרשה מידה יוצאת דופן של חירות כדי לבוא כך לבית הספר. זו לא היתה יכולה להיחשב פעולה שמתוך חירות אילו המניע שלה היה התרסה כלפי הכלל מסיבה כל שהיא, או רצון בלתי ניתן לריסון להשיג בכל מחיר את תשומת לבם של הילדים, או מבנה נפשי חריג שהפך אותו מנותק וללא הבנה של משמעות פעולתו. אבל הילד בסיפור הזה היה מאוזן באישיותו ומודע היטב לתוצאות בחירתו. הוא היה מוכן לגילויי הלעג שהופנו כלפיו ובכל זאת החליט לבוא לבית הספר עם הצעיף הצבעוני שלו. הוא ביטא בכך עמדה פנימית מופלאה של חופש ושחרור ממערכת הדעות הקדומות שהתניעה את תגובות הילדים כלפיו.

החירות הזו התבררה בדיעבד כעמדה מנהיגותית. היא הציעה מודל שסייע למספר ילדים להשתחרר מכפייתן של מוסכמות כאילו מובנות מאליהן, ולאמץ פרשנות חדשה למה שהתרחש סביבם. אין לי ספק שבתוך תוכם, מבלי שאולי היו מסוגלים להודות בכך בפני עצמם, התעוררה בלא מעט ילדים קנאה כלפי חירותו של הילד האמיץ והחופשי הזה. במרבית המקרים מעוררת קנאה כזו דווקא רצון לפגוע ב''חצוף'' הזה. ("איך זה שכוכב אחד לבד מעז", כתב נתן זך).  אבל במקרה הזה הדביקה חירותו ילדים אחרים שהשילו מעל עצמם את אזיקיהם והרשו לעצמם להתנסות באקספלורציה הכל כך לא מקובלת. 

וזו אכן ראויה להיות מילת המפתח כאן – חירות. אם המעשה הזה כל כך לא מקובל על ידי הכלל, מה בכל זאת העניק לילד את אותה החירות? התשובה הבלתי נמנעת היא שכנראה, למרות גילו הצעיר, תהליכים של הפנמה ביחד עם חוזק גנטי עצבו בו עמוד שדרה נפשי שאיפשר לו לפעול באופן אוטונומי, כזה שאינו מתפרק בקלות כתוצאה של מתקפה מבחוץ. עמוד שדרה כזה חייב להישען על הכרה פנימית עמוקה ועל היכולת לקבלת עצמו כמות שהוא. אין הרבה ילדים כאלה, בוודאי לא בגיל הזה. 

בראשית המאמר מתוארת ההשפעה הדרמטית של הסביבה והתרבות בתוכה אנו גדלים על התפתחות אישיותנו, ובכלל זה על הערכים והאופנים בהם אנו מפרשים את המציאות שסביבנו ומגיבים אליה. הנציגים הפנימיים של תהליך הסוציאליזציה קונים עלינו שליטה רבה והם מנהלים אותנו על כל צעד ושעל, במודע ובעיקר בלא מודע. מידת החירות שלנו לחשוב, לבחור ולפעול באופן אוטונומי מצומצמת לכן הרבה מעבר למה שאנו מעלים בדעתנו. ממחישים זאת התיאורים הבאים:

מקובלים

התבוננות בעולם הילדים מספקת לנו תובנות על מה שככל הנראה ינהל אותנו גם בהמשך חיינו. כך למשל אחת התופעות השכיחות ביותר בתקופת הילדות והנעורים הוא הרצון להתקבל על ידי הזולת ולזכות בהכרתו. כשהכיתה היא קבוצת ההתייחסות, נוכל לזהות על נקלה שכל ילדי הכיתה למעט חריגים ביותר, מתויגים על פי מדת קרבתם והשתייכותם אל אלה המכונים "מקובלים", שהם הקבוצה המובילה בכתה המשמשת מודל לחיקוי. ברצונה היא תרומם את מקורביה וברצונה היא תרחיק את אלה שלא מוצאים חן בעיניה או שמאיימים על שליטתה, עד כדי החרמתם. בשמשה כמודל, מעצבת קבוצת המקובלים את נורמות ההתנהגות, את סגנון הלבוש, את סגנון הדיבור, וכמעט כל דבר הקשור בחיי החברה של ילדי הכיתה. כמעט כל הילדים היו רוצים לעלות בסולם המקובלות, ושכיחות למדי התופעות בהן ילדים דחויים מנוצלים על ידי המקובלים יותר, ומספקים להם שירותים שונים ובלבד שיזכו להתקבל ולהיות אנשי חסותם. תופעה מוכרת בהקשר זה היא של ילד שיש לו חבר קרוב, אולי עוד מגן הילדים, שהוא נהנה לשהות במחיצתו בשעות שלאחר בית הספר, אך הוא יתרחק ממנו בבואו אל בית הספר, כדי שלא לאבד את ערכו בעיני המקובלים יותר.

ילדי הכיתה חשופים ללחץ קבוצתי, לעיתים אכזרי ביותר. הספרות והקולנוע התייחסו לכך בסרטים כמו "הנחשול" וספרים כמו "בעל זבוב" בהם ילדים בעלי כריזמה וכמובן מבוגרים, יכולים לסחוף אחריהם למעשים קיצוניים ילדים שבדרך כלל אינם מגלים נטיות תוקפניות. כוחו המשכר של הצורך בהשתייכות והפחד מדחייה סוחף אותם בעוצמה, באופן שאישיותם הופכת משותקת, והיא כמו נמסה אל תוך אישיות קולקטיבית ונטמעת בתוכה. 

חיברות

אפשר להעלות השערות שונות אודות מידת החופש האישי של האדם הקדמון בתקופה בה התהלך בסוואנה בחיפושיו אחר מזון. ואולם פריצת הדרך של האדם אל חיים חברתיים מאורגנים חייבה את התפתחותו של תהליך הסוציאליזציה, והאדם הפך להיות לחיה חברתית משוכללת. התפתחות החשיבה והשפה אפשרה שיתופי פעולה ברמה גבוהה, הן במאבק באיומים משותפים והן בחיפוש וביצירה של מקורות מזון. במוקדם או במאוחר מצא עצמו האדם חי בתוך מסגרות חברתיות את מרבית חייו. הזיקה הבין אישית התעצמה, ולצורך הסדרת חיים חברתיים תקינים נולד צורך בהתפתחות של תכונות שהיו פחות חיוניות קודם לכן, כגון הזדהות, אמפתיה, חמלה, בושה, אשמה, מצפון, חרטה וסליחה - לפחות בכל מה שנוגע אל אנשי הקהילה שלך... אין ספק שכפועל יוצא מכך הלכה והצטמצמה מידת החופש האישי והמרחב לביטויו. כשם שהתעצמו באדם תכונות שהיו פחות חיוניות קודם לכן, כך כנראה הלך והוגבל ביטוין של חלק מהתכונות שהיו חיוניות בתקופה הטרום חברתית. אנוכיות למשל, שבהכרח היתה חיונית לצורך הישרדותו של היחיד, הלכה וקבלה קונוטציות שליליות בשל היותה לעיתים הפרעה לפעולה החברתית התקינה. הקהילה תגמלה יחידים שגילו יכולת להסתגלות מהירה והיטיבו לאמץ את ההתנהגויות הנורמטיביות שנדרשו לשם קיומה של אותה תקינות חברתית. אלה שהתקשו בכך או שגילו התנגדות ודבקו בדרכי פעולה שחרגו מן הכלל תויגו כאיום על הסדר הקיים והסתכנו בסנקציות. 

(אחת התפיסות, מורשת הצבא הבריטי מימי המנדט, אודות הדרך להפוך מתבגר מרדן לחייל ממושמע וסתגלן, היתה לשבור את רוחו בתקופת הטירונות ולהפכו על ידי כך לעוד אחד מיני רבים, חוליה בשרשרת אנושית שרק המספר האישי מבדיל ביניהם. דומני שאפילו הבריטים השתחררו כבר מהתפיסה הזו). 

התהליכים האבולוציוניים הללו הלכו והתעצמו ככל שהעולם האנושי הפך צפוף ומורכב יותר והישרדותנו בו חייבה יכולת לשיתוף פעולה אינטנסיבי ומתוחכם. התפתחה בנו רגישות חברתית רבה וזיקתנו לזולת הפכה לאבן יסוד בנפשנו. עד כדי כך עוצמתי הדבר שתאוריות חברתיות לא מעטות אמצו את ההנחה הפילוסופית ש'אני' לא יכול להיות מי שאני ללא השתקפותי ב'אתה'. פרפרזה על משפטו הידוע של דקרט ("אני חושב – משמע אני קיים") יכולה להיות בהקשר זה: "אתה מבחין בי - משמע אני קיים".  

צעיר סיפר שבעת שטיפס לבדו על צוק, בטיול הגדול שאחרי הצבא, הוא הגיע לקטע מסוכן ושקל לרדת. אלא שאז הופיע לנגד עיניו מסך טלוויזיה דמיוני ובו זיהה את בני משפחתו הצופים בו. הוא הרגיש שכל דמותו וערכו בעיניהם עומד עתה למבחן והדבר גרם לו להמשיך לטפס, מה שכמעט עלה לו בחייו.

ואכן השפעתה של החברה האנושית בתוכה אנו גדלים ומעוצבים הינה עצומה. אנו עסוקים בנראות שלנו ומתאמצים להרשים את זולתנו. אנו זקוקים מאוד להכרה חברתית וחותרים להשתייכות למעמדות המוערכים. אנו מחקים את מי שהיינו רוצים להדמות להם ומאמצים לעצמנו אופנות נחשבות בכל תחומי החיים. חשוב לנו להיות חלק מהמועדונים הנחשבים ולהיראות באירועים הנוצצים. אנו רוכשים חפצים יוקרתיים במטרה להעלות את ערכנו בעיני הזולת. אנו עסוקים ברכילות על מנת לבחון את מקומנו בסולם החברתי ולהעצימו. אנו משתדלים להשתדך לאנשים נחשבים המכונים "סלב" ולזכות בכך מיוקרתם. 

אך התפתחות זו גובה את מחירה. התלות שלנו בסביבה החברתית ובתרבות שאנו חיים בתוכה מצמצמת מאוד את חירותנו.

הפכנו רגישים מאוד לביקורת, גם אם היא לא מתיישבת עם השיפוט הספונטני שלנו. כתוצאה מכך אנו נוטים לפקפק בעצמנו, מעבר למידת הספק המתבקשת, במקום לבחון את הביקורת לגופו של עניין.  במקרים קיצוניים אנו מועדים למה שמכונה כיום "גז לייטינג", תופעה המבטאת התערערות של שיפוט המציאות שלנו כתוצאה ממניפולציה של אלה שאנו תלויים בהם רגשית. 

במקביל הפכנו רגישים מאוד לדחייה ולנטישה מצד זולתנו. פיתחנו נטיות לא מידתיות לריצוי האחר שבאות על חשבון הצרכים שלנו, בעת שאנו "שולחים עצמנו אל סוף התור". הרגישות לדחייה, שהולכת יד ביד עם העיסוק בנראות שלנו, גורמת לעיתים להיווצרות של חרדה חברתית שמרחיקה אותנו מהשתלבות בחיים החברתיים. 

פיתחנו רגישות רבה לציפיות מאתנו והפכנו לקונפורמיסטים ש"הולכים עם הזרם". זה בא על חשבון יכולתנו לזהות את המיוחד שבנו, ומחויבותנו לסלול בעבורו נתיב שיאפשר את ביטויו בחיינו. (ראה בעניין זה את המאמר "מהותה של הצלחה בחיים" שבאתר זה).

הרגישויות הללו מחלישות את היכולת שלנו להיות קשובים לצרכינו, לדבוק באמת שלנו, להיות אסרטיביים ולהתעמת על דרכנו עם האחר. במקום זאת אנו מאמצים דפוסים של ותרנות מתוך ש"לא נעים לנו" ושל נדיבות לכאורה, גם כשהיא אינה ראויה להיקרא כך, שכן אין היא מבטאת חופש בחירה. חופש בחירה הינו תנאי הכרחי לפעולה המבטאת נדיבות. בהכללה גסה ניתן לומר שאם אתה מעניק דבר מה שלא מתוך חופש בחירה, ייתכן שאתה "שפוט". חופש לומר "כן", יהיה כזה אם יש בך מידה דומה של חופש לומר "לא".

​

וכאן בדיוק מתבטא כוחה המשחרר של הקבלה העצמית. 

כשאנו נמצאים ביחסי חיבה ורעות עם עצמנו, וכשאנו מספיק טובים וראויים בעינינו, הופכת התלות החברתית שלנו לפחות קריטית בעבורנו. יש משהו מאוד משחרר בכך שאני מקבל עצמי  כמות שאני – זה הופך אותי פחות בודד בעולם הזה.

​

אדם אחד סיפר שבילדותו, כאשר הרגיש מושפל ומוכה על ידי ילדים אחרים והדמעות זלגו מעיניו, היה נעמד מול המראה ומביט בילד הדומע שניבט אליו ממנה. "למזלי", הוא אמר, "אהבתי מאוד את מבט עיניו שמאוד נגע לליבי. אז חייכתי אליו ברכות, והוא חייך אלי בחזרה, ואז חייכתי אליו שוב וחיוכי הלך והתרחב וכך גם חיוכו. ברגע מסוים אמרתי לו: 'מה אכפת לך מהם, תמיד יהיה לך אותי!' ואז קרצתי לו והוא קרץ אלי בחזרה והלכתי משם עם חיוך גדול בלב".

החוויה הזו ש"תמיד יהיה לך אותי" הינה כל כך יקרת ערך בעולמנו. לפני שנים השתתפתי בסדנת תיאטרון, שבסיומה הוצב כיסא באמצע החדר וכל אחד התבקש לסכם לעצמו בקול, אל מול שאר המשתתפים, את חוויותיו בסדנה. בחורה אחת התישבה, ובקול שאי אפשר היה לטעות בנימת הבוז שניכרה בו אמרה: "נו שמנה, מה עשית כאן?". בעקבותיה התיישב בחור ובקול רך אמר:" אז מה חמודי, מה היה לנו כאן?"... 

"חמודי" הנו תאומו הסיאמי של "תמיד יהיה לך אותי". שניהם משקפים חוויה של ברית פנימית של אדם עם עצמו, שמלווה אותו בחייו. ברי מזל זוכים לכך עוד מ"תבנית נוף הולדתם". זהו האקלים שהם גדלו בו ושהפך ברבות הימים ל"קהל הפנימי האוהד" שעל היציע הנפשי. יש בידינו לגדל בתוך עצמנו עמדה כזו גם אם לא זכינו לה בילדותנו. 

​

"נו שמנה", לעומת זאת הוא ביטוי טראגי של קהל פנימי שיפוטי ורודפני, תולדה של אקלים עתיר ציפיות נעדרות חמלה, שמעורר חוויות של בושה, השפלה, חוסר אונים וייאוש. כשאדם חי את חייו מתוך עמדה רכה, מקבלת, וחברית כלפי עצמו, כוחן של הציפיות התרבותיות לעצב את עמדותיו, הרגשותיו והתנהגותו נחלש באופן משמעותי. הסנקציות החברתיות מחד ותגמוליהן מאידך, מאבדות הרבה מכוח השפעתן כתוצאה מהתפתחותה של אותה ברית פנימית, וכבר אינן מכתיבות כבעבר את בחירותינו.

​

מה שעומד בבסיסה של החירות שמעניקה לנו חווית הקבלה העצמית זו אוטונומיה נפשית. הילד בסיפור הצעיף התנהל באופן אוטונומי אל מול הלחץ החברתי שמסביב. בדומה לו, גם ילד שלא מתרשם יתר על המידה מהאפשרות שיהיה שייך או לא יהיה שייך לקבוצת המקובלים, והוא מתחבר באותה מידה של חירות עם כל הילדים שעל הרצף החברתי, מבטא בכך אוטונומיה נפשית.

​

מרחב הבחירה והביטוי שמעניקה האוטונומיה הנפשית ליחיד הוא כמעט בלתי מוגבל. כשם שהשפעת ההתניה החברתית נוגעת כמעט לכל תחומי החיים - כך גם השפעת ההשתחררות ממנה. הכמיהה להשתחרר מהתלות בזולת הינה לעיתים קרובות הסיבה עמה מגיעים אנשים לטיפול. הם מיוסרים מכך שהם עסוקים ללא הרף בהשוואות לאחרים שמותירות אותם בתחושות קשות של חוסר ערך וכישלון. לעיתים גורמות השוואות כאלה לאדם להיכנס לתחרות בנושאים שאינם באמת חשובים לו זולתי הרצון "לנצח" את האחר.  כך למשל הודה בחור שהוא נאבק על תיקון ציון הפסיכומטרי שלו רק כדי שיוכל להתקבל להנדסת מחשבים בטכניון, וזאת משום שבחור "נחשב" שהכיר התקבל לשם!

​

מצד שני הגיע לטיפול נער בגיל ההתבגרות ואמר שהוא מוציא 100 בכל המקצועות פרט למתמטיקה. הוא משוכנע שהוא יכול להוציא את הציון המקסימלי גם במתמטיקה והוא בטוח שמשהו "דפוק" בו ועל כן הוא מגיע לטיפול כדי לתקן את הדבר. כעבור מספר חודשים הוא אמר בנחרצות "מי האידיוט שהכניס לי לראש שאני מוכרח לקבל 100 בכל דבר?!".

​

כשאנו משיגים אוטונומיה נפשית אנו מסוגלים לחייך בינינו לבין עצמנו בשעה שאנו מזהים שהעולם סביבנו מנסה לפתות אותנו ולשווק לנו בחירות "נחשבות". עמדה אוטונומית תקל עלינו ללכת בעקבות נטיות הלב שלנו ויכולותינו הייחודיות. נהיה פנויים יותר להפנות את האנטנות פנימה ולהיות קשובים לעצמנו ולצרכינו, וכתוצאה מכך נוכל לדעת לשים סייג להשפעות שלא משרתות אותנו. 

​

דוגמא לכך היא סיטואציה בה היינו עלולים לקחת על עצמנו סיכונים מיותרים רק כדי שלא נראה פחדנים או "לוזרים" בעיני זולתנו. מצד שני יהיה בנו החופש לעשות בחירות שיש בהן סיכון לא מבוטל גם אם כל העולם יזהיר אותנו מכך. ההבדל שבין שני המצבים הללו הוא בכך שבמקרה הראשון אדם מסכן עצמו מתוך כניעה ללחצים חברתיים, בעוד שהאדם במקרה השני בוחר להסתכן ואולי ללכת כנגד כל הסיכויים, כדי לממש בכך  את חזונו וחירותו.     

ד. קבלה עצמית ושקט נפשי

אגו

מישהו בכביש צופר לנו מאחור. אולי כי "הכביש של אבא שלו". אולי כי אנחנו נוסעים לאט מדי לטעמו. מישהו אחר עוקף אותנו מימין ונדחף לפנינו. אנחנו מכירים אין ספור דוגמאות מן הסוג הזה בתחומי חיים רבים. למרביתנו קשה להישאר רגועים במקרים כאלה, לבטח עם מדובר בכביש. משהו בכביש הופך אותנו לפגיעים, תוקפניים ותחרותיים. כאילו שמנגנוני הוויסות של הציביליזציה הופכים את הכביש אמצעי לשחרור לחצים כמו החריץ בפקק של הקומקום הישן. לעיתים נגמרות סצנות שגרתיות שכאלה בהתפרצויות אלימות. הרבה "אגו" מתעורר ברגעים כאלה. למראית עין אנו מגיבים מתוך עמדה שיפוטית ו"חינוכית" כלפי האיש נעדר התרבות הזה שצופר שם מאחור. זה מן הסתם גורם לנו להרגיש נעלים וראויים יותר בהשוואה ל"טיפוס הוולגרי" הזה. ואם ינסה להדחק בתור נצופף שורות ולא ניתן לו לממש את זממו גם אם נסתכן על ידי כך בצמצום מסוכן של מרחק הבלימה מהרכב שלפנינו. אנחנו הרי "לא נצא פראיירים". 

ומה זה "לצאת פראייר"? בבסיסה של תחושת ה"פראייר" נמצאת חוויה, מודעת או מודחקת, של חוסר ביטחון ונחיתות. מישהו עכשיו שם עצמו מעלינו, מנצל את טוב לבנו או את תמימותנו, מנסה לכפות עצמו עלינו, מזלזל בנו. אם לא נגיב אנו עשויים להרגיש עלובים, חסרי עמוד שדרה, "לוזרים". לעיתים מתעורר בנו זעם של ממש. באופן לא מודע ייתכן שנשווה עצמנו לדימויים של "זכר אלפא" או ל"נקבת אלפא", ולדרך בה היו הם מגיבים בנסיבות כאלה. 

אנו עשויים לגלות שישנם בני אדם השונים בתכלית מהדימוי הנדוש של מאצ'ו אסרטיבי, ולמרות זאת משהו בתגובותיהם מקרין הרבה שקט וביטחון. מין סוג אחר ולא צפוי של "אלפא". זה יכול להיות אדם שלו וענייני, שכתגובה לצפירות שמאחוריו היה בודק תחילה אם יש משהו לא תקין בנסיעתו, ואם לא היה מוצא דבר כזה היה נוהג את מכוניתו למסלול אחר ונותן לרעש הזה לחלוף על פניו. ומה שהכי מיוחד בו זה שנראה היה שהוא לא מתרגש כלל מהאירוע. כאילו שבאמת הרגיש שכל העניין לא שייך לו, כשהביטוי "לא שלי" אינו מהווה במקרה שלו רק ניסיון לנחמה ולהרגעה עצמית. "איך לעזאזל הוא יכול להיות רגוע כל כך?!" לבטח היינו שואלים את עצמנו, בעוד אנו מתעצבנים וכבר חושבים על פעולת תגמול כל שהיא. 

כאשר הנהג מאחור צופר לנו בחוסר סבלנות עשויה רגישותנו החברתית לחוות זאת בנקל כהאשמה וביקורת. מרבצים רדומים של אשמה ופחד עשויים להתעורר בנו ולהפוך אותנו לפגיעים, והפגיעות הזו מיילדת מתוכנו תגובת התגוננות תוקפנית וזעם.

יכולתו של אותו "אלפא" לשמור עצמו "מחוץ לאירוע" אופיינית למי שקבלתו העצמית מפותחת. בזכותה אין הוא נוטה לביקורת עצמית לא מידתית ולרגשי אשם, ולכן הוא גם פחות רגיש לביקורת חיצונית ולהאשמות על מי שהוא ועל התנהלותו, ולכן לא מזדרזת להתעורר בו תגובה מתגוננת. הוא חופשי להתייחס לכל אירוע באופן ענייני מבלי להעמיס על עצמו ביקורות הזרות לתפיסתו את עצמו ולנתוני המציאות. כתוצאה מכך הוא לא נפגע בקלות ועל כן הוא מסוגל להכיל את האירוע בשקט ובסבלנות וללא "אגו". 

מילת המפתח כאן היא "נפרדות". יש סיכוי רב שהצפירות מאחור יתפסו על ידו ללא יותר מאשר "רעש וצלצולים". זו האוטונומיה הנפשית שמאפשרת לו להפריד עצמו מהסיטואציה ולא לתת לעצמו להפלש ולהיכבש בידי האיום הפוטנציאלי הגלום באירוע.

​

ניתן לומר שהתנהגות המונעת על ידי אגו, אשר מצטיירת לכאורה כעמדה של "כבוד עצמי", מבטאת בעיקרה עמדה המגוננת על מה שנחווה כאיום על הערך העצמי השברירי. העיסוק באגו בא לידי ביטוי בהשוואות החברתיות שלנו, בקנאות שלנו, בתחרותיות שלנו ועוד ועוד. היכולת של אדם להעריך, לכבד ולקבל עצמו כמות שהוא משחררת אותו במידה רבה מהעיסוק באגו, ולכך יש השלכות מרחיקות לכת על איכות חייו.

​

דימוי עצמי

​

נערה בת 16 הגיעה לטיפול ואמרה מתוך כאב וכעס כי היא כאן רק בשל לחצם של הוריה. לטענתה היא לא זקוקה לטיפול אלא למספר ניתוחים פלסטיים, אבל הוריה לא מקבלים זאת והודיעו לה שלא ישתפו עמה פעולה טרם שתפנה לטיפול.  הבטתי בה, זו היתה נערה יפת מראה שלא נראה היה שהיא זקוקה לניתוח פלסטי כל שהוא. לבקשתי היא פרשה לפני רשימה בלתי נגמרת של ניתוחים שהיא "חייבת לעשות". לדבריה זוהי הדרך היחידה בעבורה להרגיש שווה ומקובלת. לעיתים כשבחורה סובלת בגלל אף מעוקם, הדבר הכי נכון בעבורה יהיה לעשות ניתוח פלסטי. אבל במקרה זה היה ברור שהיא רדופה על ידי חוויה פנימית קשה של דחיה עצמית שבאה לידי ביטוי ביחסה אל גופה, על כל ההשלכות הקשות שנבעו מכך על מצבה הנפשי.  

האקלים הטיפולי המקבל החל לעשות את שלו, וככל שהלכה והתפתחה יכולתה לקבל עצמה בהערכה ובחיבה, החל אט אט לרדת מספר הניתוחים שהרגישה שהיא זקוקה להם. ערב גיוסה לצבא נותר רק ניתוח אחד כזה. 

כעבור שנה, בעת שהמתנתי באולם המבוא של מרכז אמנותי מסוים, קפצה עלי לפתע בחורה חמודה, עטויה דרגות קצונה על מדיה וצעקה בצהלה: "נפטרתי גם מהאחרון"... 

FOMO– Fear Of Missing Out

רובנו מכירים את ההתכווצות בבטן, מן הסתם מתוך קנאה לא מבוטלת, כאשר מישהו או מישהי מספרים לנו שהם בדיוק חוזרים מאי שם בהימליה, לאחר שעברו שם חוויה רוחנית מסעירה, בתוך מערת קרח כחולה, שנחבאת מאחורי זרמו של מפל מהמם, לצליליהם הקסומים של כלי נגינה מוזרים, שפורטות עליהם נערות יפיפיות, המרקדות כשהן לבושות בלבוש מסורתי מינימלי...   

ואולי תתכווץ בטננו כשמישהו אחר יספר שהוא חוזר עכשיו מראלי אופנועים במדבריות אפריקה?

ואולי 'נמות מקנאה' כשעוד מישהו יספר שבלה כמה ימים סוערים על חוף ים סוף עם היפיפיה שהיתה פעם מלכת הכיתה?

ברור שהרשימה הזו הינה אין סופית. וזו בדיוק הבעיה. החיים קצרים מלהכיל, ואנו רוצים לטרוף הכל. אנו נושאים עמנו אין ספור דימויים על כל הדברים שממש אסור להחמיצם לפני שנעצום את עינינו. דימויים אלה נבנו בתוכנו על בסיס סיפורים, סרטים, ספרים, המדיה החברתית וכל מדיה אפשרית אחרת. הרעיון שאחרים "עושים את זה" בעוד אנו נמצאים "מחוץ לסצנה" פשוט הורס אותנו. 

כשאנו צעירים אנו מרגישים שאם לא נתנסה בכל חוויה שמתנסים בה בני גילנו פשוט לא נהיה שלמים. כאילו נחמיץ משהו מהותי ביותר בחיינו שאמור לעצב את אישיותנו את דימוינו העצמי ואת מעמדנו החברתי. אנו מפנטזים על התנסויות בסמי הזיה, על התנסויות מיניות מסעירות, על מפגשים אנושיים מרתקים, על חוויות אקסטרים פיזיות, על אתרים אקזוטיים בקצווי העולם, וכאמור הרשימה לא נגמרת.

התחושה הרווחת היא ששנות העשרים של חיינו הן הזמן לממש את החלומות האלה. בשנים אלה אנו מרגישים מספיק בוגרים ועצמאיים כדי לקבל החלטות על חיינו ולקחת סיכונים, אנו חווים חוסן פיזי רב ומרגישים שגם אם נפגע בדרך, הגוף שלנו ידע לרפא את עצמו במהירות. אנו מרגישים חדים ובשיא אוננו ולכן זה הזמן "לכבוש את העולם", ואנו לוקחים בחשבון שבסיום שנות העשרים לא נוכל להימלט מהציפייה להתבססות כלכלית ולבניית משפחה.

ועד מהרה מתברר לנו שיש פער שאינו ניתן לגישור בין ציפיותינו והתמונות שבנינו בדמיוננו ובין המציאות. כל מחשבון שיודע לחשב זמן וכסף יוכיח זאת בנקל. לא במקרה חוזרת שוב ושוב אל מדפי תוכנית לימודי התיכון הפואמה "the road not taken"  של רוברט פרוסט, הממחישה בצורה מכאיבה שכאשר אנו בוחרים ללכת בדרך מסוימת בחיינו, יביא הדבר לצמצום בלתי נמנע של הסיכויים ללכת גם בשאר הדרכים, שאולי היו אפשריות עד לרגע הבחירה. 

הפער הזה מייצר אתגר רגשי ואינטלקטואלי שהתמודדות מוצלחת אתו תשפיע באופן דרמטי על יכולתנו

לחיות את חיינו בסיפוק ובאושר. יש שיאמרו שהאתגר הזה הנו תמציתו של תהליך ההתבגרות.  

ואכן לעיתים מגיעים לקליניקה צעירים ואף מבוגרים יותר שלא הצליחו לפתור לעצמם את הדילמה. המחשבה שיוכלו למצות רק חלק קטן ממה שיש לחיים להציע הינה בלתי נסבלת עבורם. ואם ינסו לשקף להם שיש הרבה ערך בדרך בה הם הולכים, הם יגיבו לעיתים קרובות ב"כן, אבל" וב"אילו רק". על ידי כך הם מבטלים את ערך בחירותיהם והישגיהם, וכך הם גם משמרים פנטזיה על עתיד מדומיין שיאפשר לממש את עיקר חלומותיהם. 

אחת התגובות הקשות למצב כזה הוא שיתוק והימנעות מבחירה ומקבלת החלטות. כאילו שעל ידי כך תשמרנה כל האופציות פתוחות. זאת אחת הסיבות לתופעת "הסטודנט הנצחי" שחושש לרדת מהגדר ולהיכנס לחיים האמיתיים. 

​

הנטייה להימנע מהבחירה להיכנס אל תוך המציאות "בשתי הרגליים" גורמת לעיתים להתנהלות לצד החיים מעמדה של משקיף, שאולי נאלץ לשתף פעולה עמם לשם הישרדותו, אבל הוא לא באמת שייך. הוא דייר של כוכב אחר, של חיים אחרים שנועדו לו, שעודו מחכה להתממשותם. המצב הזה יוצר לעיתים קרובות תחושות קשות של ריק, ניכור וחוסר משמעות. 

​

הנחת יסוד בתפיסת החיים היא שהם אכן כאלה שאינם מאפשרים לממש חלק נכבד מהחלומות הגדולים של דמיונותינו. בעיני אלו שלא יוכלו לקבל זאת עלולה הנחה כזו להביאם לראות את החיים הריאליים כחיים "בינוניים", שתוצאותיהם ידועות מראש. אלו חיים הממוקדים ב"חצי הכוס הריקה", חיים של השוואה מתמדת אל התוצרים המדומיינים של תשוקותיהם. אלה חיים המועדים לתחושות של אכזבה, תסכול, החמצה וכישלון. לעיתים מתוארים חיים כאלה כחיים שאינם ראויים לחיותם. 

​

בחור צעיר בשנות העשרים שלו אמר לי פעם: "כבר הבנתי את הפרינציפ של החיים האלה: אז תהייה לי דירה של חמישה חדרים ברעננה, ואשה, ושני ילדים, ומכונית, וכלב. לא שווה להתאמץ בשביל זה". פרשנות כזו מולידה לא פעם הלכי רוח דיכאוניים, שעלולים להביא להתמכרויות ולעיתים אף להתאבדויות. 

כאמור זהו אתגר דרמטי - ההתמודדות המוצלחת עם ה"אין" שבחיינו - באופן שתאפשר לנו לחיות אותם בתחושת סיפוק, וללא חוויה כואבת של החמצה וקורבניות. לשם הבנת הדבר יש צורך לחדד את ההבחנה שבין  מושג הקבלה ובין מושג ההשלמה.  במבט ראשון אולי נתקשה להבחין בהבדל בין השתיים, ואולם אלו שתי חוויות נפשיות השונות באופן מהותי זו מזו. כל אחת מהן מייצרת אקלים נפשי בעל השפעה שונה בתכלית על איכות חיינו.  

​

למלה השלמה יש משמעויות שונות בהקשרים שונים. לעיתים היא מבטאת את יכולתנו להיות שלמים עם בחירותינו. במקרה כזה אין היא אכן שונה במהותה ממושג הקבלה. ואולם הדיון הנוכחי מתייחס אל מושג ההשלמה במובנו הבעייתי, השכיח יותר.

​

השלמה במובן זה מבטאת תגובה של וויתור מתוך תחושה של אין אונים אל מול האתגר שמעמידה המציאות בפני הרצון להתנסות בכל מה שיש לחיים להציע. זהו פתרון של תבוסה  ושל אבדן והחמצה, כתוצאה של השוואה בלתי פוסקת אל מה שלכאורה יכול, ועל כן צריך היה להיות. הבחירה בחיים האקטואליים, בהשוואה לאלו המדומיינים, נתפסת אז כבחירה שבדלית ברירה בחיים שקשה לחוש הערכה כלפיהם. ברור שבקרב אלו שזו תפיסתם יש לא מעטים שלומדים לחיות עם החוויה המתסכלת הזו ומוצאים לעצמם נחמות. מפעם לפעם מזדמנות להם 'חוויות שיא' שמספקות אושר רגעי, אבל עננה אפורה של החמצה תהיה תלויה מעל חייהם ותפגום במידה רבה ביכולתם להרגיש מאושרים כחלק משגרת חייהם. 

קבלה היא עמדה שונה לחלוטין. אין היא מבטאת כלל ויתור על הישגיות וצמיחה, ולא על האפשרות לביטוי עצמי וליצירה, וגם לא על האפשרות למצוא בחיים עונג ואהבה. קבלת עצמנו וקבלת סיפור חיינו כפי שהתהווה עד לרגע זה, על ה"אין" ועל ה"יש" שבו הם שני צדדיו של אותו המטבע. 

אשה חכמה אמרה לי פעם: "צריך לדעת להניח לחלק מחלומותינו, אך לעולם לא לחדול מלחלום". אפשר אולי לכנות זאת: ריאליזציה של חלומותינו. אם נהרהר בכך, אנו עשויים לגלות שמה שיש בידינו לממש בחיינו, עם כל מוגבלותם, הנו עולם ומלואו. במילא אין לנו מספיק שנות חיים כדי לממש במלואם אפילו את החלומות האפשריים שלנו. 

כל בחירה שנעשה היא בעצם כניסה אל תוך עולם בו "השמיים הם הגבול": צלילה אל תוך עולם אפשרי של סקרנות והתעמקות, של ביטוי עצמי וחדוות יצירה, של caring כלפי מושא בחירתנו, ושל היכולת להפיק מכך סיפוק ומשמעות.

וכדי שנוכל לממש את החוויה הזו נצטרך ללמד עצמנו להשתחרר מההבחנה שבין הדברים "הגדולים" ובין אלה שעד כה אולי נחשבו בעינינו ל"קטנים". וזה אומר – להיות מסוגלים לגלות את היופי והטעם בכל דבר כמעט בו נוגעות ידינו ולכבדו, בין אם בחרנו לעסוק בו מלכתחילה, ובין עם כוחות שלא היו בשליטתנו הוליכו אותנו אליו.

וללמד עצמנו להעצים את יכולתנו להתמסר אל הדברים שממלאים את חיינו, בין אם זה אדם, בעל חיים, צומח או חפץ, מתוך התייחסות, מעורבות ואכפתיות.

כתוצאה מכך כל מה שהוא "קטן" בעין בלתי מזויינת עשוי להפוך לראוי מאוד. 

או אז נוכל להתעורר בתשוקה אל היום העומד בפתח ולהיפרד ממנו בסיפוק לעת ערב.

סוף דבר

קבלה עצמית היא חיבוק גדול שיש בידינו להעניק לעצמנו. היא בעלת הברית הכי חשובה שיכולה להיות לנו בחיינו. היא החום, החיבה והאמונה שלנו בעצמנו. היא הזכות הטבעית שלנו להיות כאן ולהיות ראויים לכל מה שיש בידי גורלנו להציע לנו. היא רשת הביטחון לרגלינו ברגעים קשים. היא משחררת אותנו מלפיתתה של ההתעסקות המתישה והמייסרת בנראות שלנו ובערכנו, ולכן היא מאפשרת לנו להתמקד בעניין ולהשתחרר מהעיסוק בעצמנו.

​

בזכותה אנו מרגישים בני חורין יותר, אוטונומיים ואותנטיים יותר. בזכותה אנו מסתובבים בעולם בסיפוק על היותנו מי שאנו. בזכותה אנו משוחררים מחלק נכבד מפחדינו וחרדותינו. ובזכותה מושגים כמו: "צריך", "מקובל", "אופנתי", "כמו כולם", "מה יגידו", "כמו שצריך", וכו' כבר לא רודפים אותנו.

היא מאפשרת לנו לחיות את חיינו מתוך הקשבה לעצמנו. היא משחררת אותנו מחוויות של השוואות, מבחן וביקורת, ומההזדקקות לאישורים של זולתנו. היא מאפשרת לנו לחיות בשלום עם חיינו ועם בחירותנו הטובות והשגויות כאחד ועם מחיריהן. היא מאפשרת לנו לחיות בשלום ובטוב עם אלו שבחרנו לחיות במחיצתם, ובסופו של יום היא מעניקה לנו שקט נפשי וחירות וחוסן.

ואולי זו היא שמאפשרת את ישיבתו השלווה של אדם "תחת גפנו ותחת תאנתו".