ראיון עם סמדר סרנה שפורסם במגזין

"שמנת" של עיתון "הארץ"

 

הראיון הורחב ועבר עריכה למען הדיוק ולשם

נוחות הקורא.

 

שאלה: פסיכולוג נתפס לעיתים כדמות

מרוחקת, לא אישית, אנליטית, פאסיבית,

מדוע?

תשובה: בתודעת הציבור היה קיים סטראוטיפ על פיו המטפל הנו מרוחק, ועיתים קרובות גם פאסיבי, ואינו נוקט עמדה. דמות הפסיכולוג בעבר עוררה יראה ויצרה ספק לגבי מדת האכפתיות האמיתית שלו כלפי מטופליו. הדימויים הגרוטסקיים מסדרות טלוויזיה מסוימות, בהם נראה הפסיכולוג מנמנם מעבר לראשו של הפציינט השרוע על הספה, היו ביטוי של הדימוי הזה. מקור הדימוי היה בגישתו של פרויד, על פיה על הפסיכולוג לצמצם ככלל האפשר את התערבות אישיותו הפרטית בתהליך הטיפולי.

הרבה פעמים במהלך טיפול עולה השאלה: כמה באמת אכפת למטפל ממני? כמה הוא מעורב בחיי? בד בבד עם התחזקות חווית האינטימיות בין המטפל למטופל, שמזמינה את המטופל לתת אמון במטפל ובתהליך הטיפול, יכול להתעורר חששו מכך שהכל אולי מקסם שווא, והוא עלול להיפגע ולהינטש. אם המטפל שומר על מרחק טיפולי ונמנע מלהיות אישי מדי, עלול הדבר להתפרש כסימן למעורבות מוגבלת שלו, כאילו שלדידו המטופל הוא עוד מספר שעומר אצלו בתור. זו תמיד שאלה שניצבת ברקע. זה כמובן מאתגר את הצורך בבניית ה"ברית הטיפולית" העומדת בבסיסו של כל טיפול.

 

שאלה: מהי אם כן ה"ברית הטיפולית"?  

תשובה: הברית הטיפולית היא תנאי הכרחי לקיומו של תהליך טיפולי מוצלח. עוצמתה ויציבותה של הברית הטיפולית בין המטפל למטופל, הן גם הכוח המרכזי שמחולל ומאפשר את השינוי. החוויה שיש מישהו שעומד לצדך, שמבין אותך, שמקבל אותך ללא ביקורת כפי שאתה, שמגלה אמפתיה וחום כלפיך, שמחויב אליך, שמשקף לך את הטוב והעוצמתי שבך -  מבטאת צורך עמוק של כל אדם, בין אם במודע ובין אם במודחק, ובוודאי של כל מי שצרכים יסודיים כאלה קופחו או חובלו בתקופות קריטיות בחייו. אקלים כזה נשען גם על ההבנה שכל מה שמתרחש בטיפול נשמר בדיסקרטיות רבה מאוד. הדבר מאפשר היווצרות של אמון בסיסי ובטחון פסיכולוגי בחדר הטיפול, שמאפשרים חשיפה ומגע עם המקומות הנפשיים הפגיעים והחבולים, שהם הציר המרכזי של תהליך הטיפול.

 

שאלה: האם אין קונפליקט בין הצורך לבנות ברית טיפולית ובין הצורך לקיים את גבולות הטיפול?

תשובה: זהו אכן נושא עדין ומורכב. לעניין הגבולות יש מספר היבטים:

• "יצירת מציאות בתוך מציאות": מחוץ לחדר הטיפול המטפל והמטופל הם שני אנשים בוגרים ובמעמד זהה, מבחינה זו שכל אחד מהם מתמודד עם אתגרי חיים דומים בתוך מציאות חיצונית משותפת. לעומת זאת מרגע שנסגרת הדלת נוצרת "מציאות בתוך מציאות". הטיפול, במיוחד בסגנון הדינמי, מחייב את המטפל, בעיקר בשלביו הראשונים של התהליך, לשמור על מידה של עמימות, ולא למהר לספק למטופל אינפורמציות על עצמו, שאינן חיוניות לבנית תשתית של בטחון ואמון. העמימות משרתת את יצירת המציאות הטיפולית בה מתמזגת דמותו העמומה של המטפל עם היבטים לא מודעים בתוך עולמו הנפשי של המטופל. "דמויות פנימיות" מושלכות על דמות המטפל, וההתמודדות עם הרגשות שמעוררת דינמיקה שכזו מאפשרת העלאה אל המודעות של אותם היבטים מושלכים וההתמודדות עמם. תהליך זה נקרא בעגה המקצועית "העברה" והוא בלבו של התהליך הטיפולי. ברור אם כן שנוצר כתוצאה מכך מתח בין הצורך לקיים תהליך אנושי, חם, פתוח, ואותנטי, החיוני לבנית האמון הבסיסי והברית הטיפולית, ובין הצורך ביצירת אותה "עמימות קונסטרוקטיבית" המתוארת לעיל.

• "הצורך לבחון את אמינות המטפל": שאלת הגבולות מאותגרת גם מהיבטים נוספים: לעיתים קרובות מטופלים המגיעים לטיפול עברו בעברם צורות שונות של אביוז. כלומר, של פריצת גבולות וניצול לרעה של יחסי אמון בתחומים רבים. אחד המבחנים הצפויים בתחילת תהליך הטיפול הוא קריאת תגר על גבולות הטיפול במטרה לבחון את אמינות המטפל ואת המידה בה ניתן יהיה לבטוח בו. אלו יכולות להיות פרובוקציות בנושאים פרוצדורליים, כספיים ואף מיניים, המאתגרות את הצורך בשמירה על הצרוף החיוני של רגישות אמפתית מחד עם סמכות שקטה ויציבה מאידך.

• "בחינת האותנטיות של יחס המטפל": משך הפגישה, המחיר, ההקפדה על התשלום במועד, וכיו"ב, מעבר למהותם הבסיסית, גם מסמלים את השמירה על גבולות הטיפול, ומונעים טשטוש גבולות בין המציאות התוך טיפולית ובין המציאות החיצונית האובייקטיבית. זה עשוי ליצור אתגר לברית הטיפולית, שכן ככל שזו מתחזקת, ועמה הקרבה והאינטימיות בחדר הטיפול, יכול להתעורר הצורך לבחון את מידת  האותנטיות שלה ותקפותה. המחשבה המתעוררת יכולה אז להיות: "אז אם אני כל כך משמעותי/ת לך, למה שלא תיתן לי עוד עשר דקות מזמנך?", או "למה שלא תקבל אותי ללא תמורה, או לפחות תעשה לי הנחה משמעותית?", או "למה בעצם שלא נפגש גם מעבר לשעה הטיפולית?"

• "צרכי העגל ורצונה של הפרה להיניק": שאלת חציית הגבולות יכולה להיות מאותגרת גם מכיוון המטפל: פסיכולוגים רבים מגיעים למקצוע הזה משום שיש להם צורך עמוק להיות גורם משמעותי בחיי זולתם. יש להם רצון להתחבר למטופל, להעצים אותו, ולהיות לו שותף אינטימי. מטופלים מצפים לגילויים של הזדהות ולביטויים בדרכים שונות במציאות שמעבר לטיפול. המטפל יכול למצוא עצמו נסחף למעורבות פעילה בחיי המטופל, מתוך רצון לגונן עליו, או להעצימו. פעולה כזו מטשטשת את הגבול בין הורות סימבולית לקונקרטית, ולא תמיד יעלה הדבר בקנה אחד עם צרכי המטופל בפיתוח אוטונומיה ועצמאות.

 

שאלה: האם קורים מקרים של התאהבות במהלך הטיפול?

תשובה: במצבים של קרבה רבה ואינטימיות, כאשר המטופל מרגיש שהמטפל מצליח, ברגישות אמפתית רבה וברוך, להבינו ולגעת בעמקי נפשו, בדרך שאולי לא התרחשה מעולם קודם לכן, נוצרת לעיתים תחושה חזקה של חיבור רגשי וחוויה של בדידות פנימית עמוקה מתפוגגת לרגע. כאילו נפגשו להרף עין של קסם שתי האצבעות שעל תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא, וגעגוע מודחק, רב שנים, למגע, לקשר ולקבלה ללא תנאי נענה פתאום. זוהי חוויה נפשית שכמעט שאינה זקוקה למילים, שיכולה לעיתים לעורר פרץ עז של בכי. תחושות עזות מסוג זה יכולות לפעמים להחוות כהתאהבות, למרות שיש להן משמעות שונה כשהן מתרחשות בתוך התהליך הטיפולי. תופעה של התאהבות בטיפול היא חריגה והיא יכולה להחוות גם כלפי מטפל מאותו המין. אבל כאשר היא מתרחשת בין גבר לאשה בקונטקסט הטרוסכסואלי או בין מטפלים ומטופלים מאותו המין בקונטקסט הומוסכסואלי, זה יכול להיות מבלבל ומאיים. אלה הם כאמור מקרים חריגים, אך כשהם מתרחשים נדרש ניסיון רב מצד המטפל כדי לדעת לפרק את היסודות המאיימים של מצב כזה, ולנהל הליך סבלני של בניה מחודשת של ריאליזציה בתפיסת הקשר, מבלי שתהרס כתוצאה מכך הברית הטיפולית. במקרים יוצאי דופן יתכן שיהיה צורך בהפסקת הטיפול ובהפניה למטפל אחר.

 

שאלה: מה קורה בסיום הטיפול?

תשובה: באופן מסורתי מוקדשת בכל ספר לימוד בסיסי חשיבות רבה לתהליך סיום הטיפול. הסיום הנו  תהליך של פרידה, וזו יכולה לעיתים להחוות כנטישה עם אינה מעובדת כראוי. בטיפול מוצלח, ההחלטה על סיום הטיפול נוצרת מתוך הליך הדדי בו מתכנסות ומהדהדות האינטואיציות והתובנות של שני הצדדים עד לגיבוש החלטה משותפת. זו הזדמנות לחזור אל נקודות המוצא ואל הדרך שנעשתה, להאיר על ההישגים ולחדד את הנושאים להתפתחות בהמשך הדרך. זו הזדמנות לבטא פחדים מההליכה לבד מכאן ואילך, ומפרידה מדמות משמעותית. סיום הטפול הוא חלק מתהליך האינדיבידואציה של המטופל, והוא מייצג את האמונה של המטפל במטופל, ושלו בעצמו, בכוחותיו ובשליטתו בכלים הדרושים לו להתמודדות אפקטיבית עם האתגרים הנפשיים שבפניו. "קולו" של המטפל אמור להיות מופנם במטופל וללוותו מתוך "היציע הפנימי" שלו, כמדריך וכדמות תומכת. מישהו תאר זאת במכתב שכתב למטפלת שלו: "את משמשת כמכוונת המיתרים הפנימית שלי ברגעים של זיוף, ערפול ואבדן דרך". ניתן לזהות בין אנשי המקצוע הדגשים שונים בתפיסתם את סיום הטיפול. יש הרואים בסיום הטיפול פרידה חד כיוונית, מעין חיתוך של חבל טבור וירטואלי המייצג יציאה לעצמאות רגשית. אחרים רואים בו מעין "הפסקה בלתי מוגבלת". בתפיסתם חוויה של טיפול טוב היא חוויה ייחודית מאוד שכמו יוצרת אי שם בעולם "אזור מוגן" הממשיך להתקיים בעבור המטופל. זהו מקום בו הוא מוכר ומובן באופן ייחודי, מקום בו תמיד יתקבל בזרועות פתוחות כמות שהוא. הידיעה שתמיד יש אפשרות לחזור אל חדר הטיפול היא לדידם כמו קמע שעצם קיומו נוסך בטחון, ואפשר כל החיים שלא להשתמש בו אבל הוא תמיד נמצא שם בעבורך. ואכן לא פעם חוזרים מטופלים לסבבי טיפול נוספים בתקופות חיים מאתגרות, כשהם מרגישים צורך "להטעין את המצברים" ולהתחזק. זה יכול להיות קשור לזוגיות, להורות, לקריירה ולאתגרי חיים אחרים. ויחד עם זאת ההמלצה לעיתים היא לבחון גם את האפשרות להחליף מטפל במקרים כאלה ולהתנסות בנקודות מבט נוספות.

יחסי מטפל - מטופל