​​​​

פרק ג. הדרך אל העצמיות

​

להיות זוסיה – to have, to do, to be
 

אחד הסיפורים המיוחסים לרבי מקוצק מספר על זוסיה, חסיד גדול שהקפיד במצוות, קטנה כגדולה, ובבוא יומו הוא עולה לשמיים, וכמובן מאליו מתדפק על שערי גן העדן. 

מבקש ממנו השוער לדעת מדוע הוא סבור שראוי הוא להתקבל אל גן העדן? 

מחייך החסיד ועונה: 

"הרי כל ימי הקפדתי במצוות, קטנה כגדולה, וגם זכיתי והייתי לרב ומוהל ואף שליח ציבור הייתי".

שואל אותו השוער: "וזהו?" 

נדהם החסיד: "האין זה מספיק?" 

עונה לו השוער: "אמנם היית חסיד ורב, אבל העיקר לא היית".

"ומה זאת??" משתומם האיש

"זוסיה לא היית" עונה לו השוער.

 

ומוסיף הרבי מקוצק:  "אם אתה אתה ואני אני, אז אתה אתה ואני אני. אבל אם אתה אני ואני אתה, אז אתה לא אתה ואני לא אני"...

 

מה שאומר השוער לזוסיה הוא שיש משהו החשוב יותר ממה שעשינו בחיינו – וזה נמצא בתשובה לשאלה: מי היינו בעולם הזה! 

​

כאילו רצה לומר לו: החיים לא ניתנו לך כדי שתהייה כמו מישהו אחר. אדם זה הרי כבר קיים כאן אז מה הטעם בקיומך שלך? הסיבה לכך שזכית להיות כאן בזמן הקצר שניתן לך, הוא כי מעולם לא היה כאן מישהו כמוך ולעולם גם לא יהיה, ועל כן ייעודך בחייך הוא להצליח להיות האדם היחיד והמיוחד שהוא אתה, ולהביאו לידי ביטוי בעולמך, ובכך תטביע את חותמך הייחודי אל תוך הרקמה האנושית הגדולה. זה מה שיצדיק את קבלתך אל גן העדן...

 

נראה שאותו שוער בגן העדן עושה הבחנה ברורה בין הפעלים to do, to have, ו-to be, תוך העדפה ברורה של הפועל to be. זוסיה עסק בענייני דת, וזה גם הגדיר את זהותו. "הייתי רב" הוא אומר. אבל השוער אינו מתרשם מכך שכן הוא רואה בכך זהות נרכשת וקונבנציונאלית, שאינה מבטאת זהות יסודית ואינדיבידואלית יותר.   

 

כאמור הערך to have גויס על ידי התרבות הצרכנית כדי לקדם את מטרותיה. ערך זה מקודם על ידי האדרה של אלה שמשכילים לצבור ממון רב. אנשים אלה נתפסים כמי ששום דבר לא עומד בינם לבין מימוש מאווייהם, חייהם נתפסים כנוחים מאוד ומפנקים, הם משוחררים ממצוקות הקיום, והם נתפסים כמי שיש להם חופש בלתי מוגבל כמעט. יש להם כוח והשפעה, ורואים אותם כפיקחים ונבונים שמבינים את "השיטה" ויודעים איך לנצל אותה לטובתם. התקשורת הצרכנית מציגה אותם  כ"ווינרים" האולטימטיביים. 

​

לעומת זאת, רוב אלה שלא הצליחו "להתברג" אל אחת הקבוצות שחבריהן נחשבים ל"ווינרים", כלומר רובנו המוחלט, נתפסים כ"בינוניים" ו"לוזרים", כאלה שלא הצליחו לעמוד במרוץ ל"הצלחה"...

 

גם הערך to do מצא עצמו מגויס בשירות התרבות הצרכנית-תחרותית, כפי שתואר לעיל בדיון על השיקולים לבחירת כוון בחיים. ההכשרה האקדמית והמקצועית ותחומי העיסוק שלנו נקשרים לעיתים קרובות עם יוקרה והערכה חברתית. ה"יידישה מאמה" חלמה שבנה, יהיה "תלמיד חכם" ואם אפשר "עילוי", כי זה קבע את מעמדו החברתי, הבטיח לו "שידוך טוב" ושחרר אותו מדאגות הקיום, ולה כמובן הביא "נחת", כלומר כבוד ויקר.. ואכן אנחנו יכולים להצביע על רשימה ארוכה של מקצועות ועיסוקים, הקובעים את מעמדו של אדם במרוץ היוקרה. פעם היו אלה הרופא, עורך הדין והמהנדס, היום נוספה אליהם קשת רחבה של עיסוקים, שהמשותף לחלק גדול מהם היא מדת החשיפה והפרסום של אותו אדם בציבור, בעיקר בתקשורת - מה שיזכה אותו בתואר "סלב", או VIP. זו יכולה להיות דוגמנית בת 17, לא פחות מאשר מדען ממכון ויצמן, שניהם עשויים לחלוק את אותה מדרגה על הפודיום של ה"ידוענים"...  

​

במרבית המקרים היוקרה תהייה פועל יוצא של המעמד הכלכלי, מה שבדרך כלל יהפוך את הפועל to have, לגבוה יותר בהרארכיה. 

​

מדגימים זאת הדברים שאמר איש עסקים על עיסוקו: "אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. אני אפילו יכול לומר שהדברים שאני עושה "מחרמנים" אותי. אבל אם בסוף היום אני לא הולך לעשות את 'המכה' אין מצב שאתעסק בו". 

 

מנגד, כמה מאתנו עוצרים לדון במושג to be? זהו מושג חמקמק, המתקשר אסוציאטיבית לעניינים שברוח, לא משהו שאמור להשתתף בתהליכי קבלת החלטות מעשיות באשר לעתידנו. "יעוד" למשל הפכה למילה אנכרוניסטית שאנו נוטים להגיב אליה בחוסר סבלנות או לכל היותר בחיוך סלחני. 

​

רבים מאתנו מתייחסים בחשדנות למושגים כגון: "חיפוש עצמי" ולדיון בשאלות "מי אני בעצם"?  ו"באיזה אופן אני יחיד ומיוחד?". מושגים אלה מתקשרים אצלנו לגחמות התבגרותיות שהשהייה בהן יתר על המידה עלולה להפוך מקור לצרות. על כן מסעות ה"חיפוש העצמי" למזרח מעוררים בקרב הורים רבים לא מעט חרדות מהאפשרות שכתוצאה מכך "ילך הילד לאבוד", כלומר: יישמט מדרך המלך ויאחר את הרכבת. 

 

 

• טיול אחרי הצבא: מסע לגילוי עצמי או השתחררות זמנית מכבלים?

 

​

התהליך הבלתי נמנע של הפנית האנטנות החוצה עלול להביא לתוצאות הרסניות בהתפתחות היחיד והחברה. אחת מהתוצאות הללו היא ההתפתחות של "קליפה" נפשית משוכללת על חשבון "הגרעין" הנפשי האותנטי. התרבות הרווחת הפכה אותנו לאנשי מכירות מיומנים שמשווקים ביעילות את הפסאדות שלנו מתוך אמונה שבכך נתקדם בדרך המלך של ההצלחה. (הסרטים "זליג" ו"אמריקן ביוטי" ממחישים זאת באופן נוקב). 

 

זהו הרקע לצמיחתו של המוסד שבארץ הוא נקרא "הטיול שלאחר הצבא" ובחו"ל הוא נקרא מן הסתם "הטיול שלפני המכללה". ניתן לזהות כמה מוטיבים המניעים אותו: ראשית 

רצון הצעירים לפרוק מעליהם את עול הכבלים כבדי השנים, ולחוות תחושת חירות משכרת מחוץ לטווח העיניים השיפוטיות המתבוננות בהם.  

​

בעבור חלקם נתפס טיול כזה כלא יותר מהשתחררות זמנית ממדיהם עד למפגש עם המדים הבאים בהמשך הדרך, המבטאים את מה שנתפס בעיניהם כבלתי נמנע: הצורך להתברג אל תוך מסגרות החיים התובעניות הממתינות להם, כאילו היתה זו כרוניקה של כורח ידוע מראש. קבוצה זו מחפשת לדחות במידת האפשר את ההתמסדות שמעבר לפינה, ובכך להאריך את תקופת נעוריהם. הם מבקשים למצות ככל האפשר את תקופת החירות הקצרה הזו ולצבור עוד ועוד חוויות כדי שיוכלו להיות שלמים יותר עם עצמם בחייהם העתידיים ולסבול פחות מתחושות מכאיבות של החמצה, בעת שתביעות החיים יצמצמו את צעדיהם.  

​

ואולם יותר ויותר צעירים מסוגלים להתבונן כיום בתהליכי הסוציאליזציה, והאינדוקטרינציה שהיו מנת חלקם במשך שנים ולזהות את מחיריהם. הם בוחרים לצאת אל הטיול הגדול כהזדמנות למפגש עם נקודות מבט חדשות על החיים, עם תרבויות ודתות אחרות, שאולי מחזיקות דעות שונות משלהם על האפשרויות לחיים של סיפוק ומשמעות.  הם מתנסים בטכניקות של מדיטציה והקשבה עצמית, של "הפניית האנטנות פנימה", במטרה להגיע להתוודעות טובה יותר עם עצמיותם ולגבש את זהותם האישית, מה שישמש להם כ"עוגן" ו"מצפן פנימי" בתהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לדרכם בעתיד, לסגנון חייהם ולערכיהם. 

גם רבים מההורים מקבלים זאת כיום ביתר טולרנטיות, חלקם מתוך הבנת חשיבותו של "החיפוש העצמי" בתהליך ההתבגרות של ילדיהם, לאחר שעברו בעצמם מעין התפכחות ביחס להתניות התרבותיות שהפעילו אותם במשך שנים, וחלקם מתוך תקווה שבכך יירגע הדחף המרדני של ילדיהם והם ישתלבו בהצלחה אל תוך המיינסטרים התרבותי הרווח. 

 

• "בינוניות" או ייחודיות? 

 

כאמור, כל אדם הנו תופעה חד פעמית. מעולם לא היה כאן אחד כמותו ולעולם גם לא יהיה. יש בנו כישרונות חבויים שמרביתנו איננו מודעים להם. הם מתגלים לעיתים בעקבות משבר כגון תאונת דרכים, מחלה, פיטורין, פרישה, גירושין, מלחמה או מה שתואר לעיל כמשבר אמצע החיים, ולעיתים כתוצאה של אירועים מכוננים חיוביים דווקא כגון נישואין לידה, זכיה בסכומי כסף גדולים בעקבות ירושה או הצלחה עסקית ועוד. 

​

מצבים כאלה מוציאים אותנו מהמרוץ להישגיות ומאפשרים לנו להתבונן בעצמנו, לעיתים לראשונה. אנו עשויים לגלות בנו כישרונות בתחומים מפתיעים, כגון כישרונות אמנותיים שלא היינו מודעים להם, יכולות בין אישיות, יכולות ארגוניות, תחומי עניין אינטלקטואלים שעשויים להחזיר אותנו אל ספסל הלימודים, ובעיקר המון יצירתיות שמתורגמת לא פעם לפעילות עסקית בלתי צפויה, לעיתים ביחד עם שינוי דרמטי בסגנון החיים. חלק מההורים שהוזכרו קודם לכן מצטרפים לעיתים בעקבות אירועים כאלה אל בניהם ובנותיהם לטיול שלאחר הצבא כהזדמנות להתבוננות מחודשת אל תוך עצמם.

 

למה אנחנו צריכים לחכות למשבר כדי לגלות זאת?

 

כי כמו שתואר בפואמה "לביבות", התרבות לשה ומעצבת אותנו על פי מידותיה וערכיה. היא מייצרת בעבורנו אמות מדה על פיהם מוערכים כישרונותינו. ומובן שהכישרונות שיקבלו ערכיות גבוהה יותר יהיו אלה שיאפשרו לנו להסתגל בהצלחה אל מאפייני המרוץ. כישרונות אחרים עלולים להדחק אל קצווי תודעתנו. כפי שמומחש היטב בסיפור הרופא.

​

במאמר המופיע במדור זה, באתר המוזכר לעיל, תחת השם: "האדם – פנים רבות לו", מתואר תהליך בניית מבחני האינטליגנציה ברוח זאת. אינטליגנטי, על פי מבחנים אלה הוא אדם יעיל, הפועל במהירות ובדיוק, תוך יכולת הפרדה בין עיקר לתפל, יכולת המשגה טובה, יכולת לתפיסה מהירה של המוטל עליו, להבחנה בפרטים, להתארגנות יעילה מול המשימה וכד'. 

אז מה מדדנו כאן בעצם? את יכולותיו של הנבחן להתמודד ביעילות עם דרישות "פס הייצור" של העידן התעשייתי והפוסט תעשייתי הרווח בעולמנו. 

 

זו דוגמא קלאסית לכלי שהנו תוצר תרבותי מובהק, שאנו נוטים לקבל את מרותו ללא תהיות. כך למשל יכולנו לתהות מה יודע לומר מבחן האינטליגנציה הסטנדרטי על האינטליגנציה היצירתית של צייר? או שף? או מלחין?   או על הכישרון הבלתי רגיל ליזמות, המבוסס על מקוריות מחשבתית, יכולת לזיהוי הזדמנויות, ויכולת ליצור רשתות של תמיכה חברתית, של אדם שייתכן שיש לו במקביל לכך שילוב של דיסלקציה קשה עם היפר אקטיביות ובעיות קשב, שלא יאפשרו לו כנראה להצליח במבחן האינטליגנציה הסטנדרטי. לצערו, ואולי לשמחתו?

 

אנשים מאוד "בינוניים" על פי מבחנים מן הסוג הזה, עשויים להימצא  כבעלי כישורים יוצאי דופן, אלא שהתרבות, לא פעם, מדכאת את העניין בכישרונותיהם הייחודיים, כי כאמור אין הם נתפסים כקשורים למה שנחשב כפוטנציאל להצלחה בחיים. כך למשל נסגרות באוניברסיטאות פקולטות למדעי הרוח וחוגים שנחשבים היום ל"אזוטריים", שהעניין בהם הוא אקדמי בלבד ואין לו לכאורה יישומים כלכליים.

 

מייחסים לנפוליון בונפרטה את האמרה ש"בתרמילו של כל חייל נמצא שרביט של גנרל". באופן דומה ניתן לומר שבכל אדם נמצאת מחוננות כל שהיא הממתינה לגילויה ולביטויה. 

​

בעימות בין האב לבנו שתואר לעיל מייצג האב את התפיסה הנחרצת אודות מה שראוי בחיים ומה תחשב הצלחה בהם ועל כן גם אודות האיכויות על פיהן נמדדת מדת המחוננות של בנו. אילו היה בנו מחונן באותה מידה גם במוסיקה יש להניח שאביו היה מבטל את האיכות הזו כחסרת ערך בהשוואה למתמטיקה ולכל היותר היתה ראויה בעיניו להתייחסות כתחביב נחמד. 

אך אילו היה בנו מחונן בעבודות יד כגון אריגה תפירה גזירה וכד', אך בינוני ומטה במבחני אינטליגנציה סטנדרטיים ובכל מה שהיה מוערך בתפיסת עולמו של האב, לא היה סיכוי שהאב היה מזהה דבר מה הראוי להערכה בכישרונותיו אלה של בנו ובוודאי שלא היה רואה בו מחונן. 

​

הוא גם לא היה מעלה על דעתו את האפשרות שבנו, יבחר בעתיד ללכת בעקבות כישרונותיו אלה, והוא עשוי יהיה לתרגם אותם ליצירות אמנותיות בעלות ערך או אף להמצאות תעשייתיות שעשויות להיות בסיס ליזמויות ולעמוד בקריטריונים להצלחה של האב והחברה הסובבת. הוא לבטח היה מתקשה עוד יותר להעריך את האפשרות שבנו היה משכיל למצוא דרך לבטא את כישרונותיו והצליח ליצור לעצמו דרך חיים של יצירה ושל ערך וסיפוק, גם ללא הצלחה חומרית. 

 

דוגמא מצערת לנער שנפל קורבן לתפיסות אותן מייצג האב ניתן למצוא בסיפור הבא: 

לפני שנים הגיע לטיפול נער שלקה בסוג מסוים של דיסלקציה שנקרא "דיסקלקוליה". מדובר בתופעה שלפעמים מתבטאת בקושי להבין פעולות מתמטיות, ולפעמים בקושי לשמר את ההבנה לאורך זמן. במקרה דנן הבין הנער האינטליגנטי הזה את תרגילי החשבון בעת שהסבירו לו אותם, אולם זמן מה לאחר מכן התפוגגה הבנתו כלא היתה. הנער הזה היה נבון ובוגר בצורה בלתי רגילה ביחס לגילו ונכן באינטליגנציה רגשית מפותחת מאוד שיכולה היתה בנקל להפוך אותו בעתיד למטפל, למנהיג חברתי, למורה, לאיש מכירות, או לאיש חקירות אם היה בוחר בכך, ולתחומים רבים נוספים בהם היה לכישוריו יתרון בולט. 

הבעיה היתה שבאקלים בו גדל לא היתה הערכה לכישוריו הייחודיים ולכן הוא התייחס אליהם בביטול והשווה עצמו ללא הרף לנערים "השווים" בעיניו, אלה המוכשרים במתמטיקה.  כל שיקוף שניתן לו לגבי יכולותיו הרגשיות נחווה בעיניו כ"נחמה למפגרים". 

הוא היה לכוד לחלוטין במחשבה שערכו כבן אדם נקבע במידה מובהקת על פי הישגיו במתמטיקה.

 

הוא לא יכול היה להבחין בין המגבלה הספציפית שיש לו ובין סך כל מי שהוא כאדם. תמונת העצמי שלו הוגדרה בעיניו על פי מגבלתו. על כן צעק יום אחד מתוך התגוננות מפני העולם הסוגר עליו בחווייתו: "אני לא דיסקלקול"! 

ובתגובה מצערת של "פיצוי יתר", הוא עשה מאמצים עצומים וחסרי תוחלת להצטיין דווקא במקצוע המתמטיקה, במקום להניח לכך ולהעצים את הצדדים המיוחדים שלו.

​

 

פרק ד': יצירת נתיב אישי בתוך עולם נתון

 

• חוסר איזון ומחירו
   

אי אפשר להתכחש לעובדה שהאדם הוא ביסודו חיה חברתית. אין ספור שנות אבולוציה חלפו, בהן לימד עצמו האדם לשרוד על ידי יצירת משפחות, שבטים וחברות, ואימן עצמו לפתח שפה ותקשורת ומנגנונים של רגישות הדדית ושל דפוסי התנהגות בין אישית וחברתית. התפתחותו הדרמטית של מוח האדם לממדים גדולים, ובעקבות זאת גם גולגולתו, גרמה לכך שייוולד בטרם סיים מוחו להתפתח, דבר שהפכו תלוי באופן קיומי בזולתו למשך תקופה ארוכה. כל הווייתו עוצבה על בסיס השתייכותו למארג החברתי בתוכו צמח. השתייכות זו העניקה לו ביטחון, ציידה אותו בכלים התפתחותיים, הפיגה את בדידותו, והציעה משמעות לחייו. חוויית ההשתייכות הינה על כן ציר מרכזי בנפש האדם. ואולם, לצידו של ציר זה, כבר למן היום הראשון, הלך והתפתח ציר משלים, מרכזי לא פחות, המבטא את הצורך בנפרדות, אינדיבידואציה וביטוי עצמי. שני צירים אלה מקיימים ביניהם שווי משקל דינמי שהנו חיוני לבריאותנו הנפשית, כשם שהוא חיוני לשרידותה של הקהילה האנושית בכללותה. הצורך הבסיסי בפיתוחה של עצמיותנו אינו בא לנתק אותנו מזיקתנו הבלתי נמנעת אל המרקם החברתי בו אנו חיים. אבל הוא הכרחי כדי לאזן את ההשפעה כבדת המשקל של המרחב התרבותי-כלכלי באופן שיאפשר התפתחות בריאה ומאוזנת, וביטוי של העושר הפנימי הטבוע בנו מלידה. באופן זה גם תתאפשר ותתפתח היכולת להשתמש בפוטנציאל התרבותי שאנו חיים בו בצורה מיטיבה ולא מסרסת.   

​

מרד גיל ההתבגרות לא היה מתרחש כנראה אם האבולוציה היתה "סבורה" שעתיד המין האנושי והישרדותו תלויים אך ורק בכישרון ההסתגלות אל הקיים. ההיסטוריה מלמדת  שבמקומות בהם נכפית "קולקטיביות רעיונית" מתפתחת התנוונות. אם חושבים על כך זה בעצם מאוד הגיוני: "הסתגלות" במובנה האבולוציוני, מחייבת מציאת תשובות חדשות לשינויים. כלומר היא מחייבת חדשנות, שבירת מוסכמות, ו"יציאה מהקופסא" ו"מאזורי הנוחות".  

​

ההתפתחות של החברה האנושית, מקיימת מתח דינמי בין השמירה על הקיים לבין שכלולו המתמיד, ולעיתים אף שבירתו ובנייתו מחדש, בין סדר לבין חופש, בין השתייכות לבין נפרדות. 

​

כך הוא הדבר גם באשר להתפתחותו של כל אדם כאינדיבידואל. נדרש איזון דינמי במתח שבין הקטבים הללו - בין פיתוח יכולת ההסתגלות אל העולם הנתון אל תוכו אנו נולדים ובין פיתוח היכולת לעצב ולבטא את דרכנו שלנו בתוכו אל מול כל הכוחות הפועלים עלינו בסביבתנו. כאשר מתקיים איזון כזה, תתפתח אישיות יציבה וגמישה, המסוגלת לחתור בזרם החיים של העולם הנתון, ובעת ובעונה אחת ליצור ולעצב בתוכו את מסלולה הייחודי.

 

ואולם איזון כזה אינו קל להשגה בעולמנו. עוצמתו של הקוד החברתי עלול להשתיק את קולה של עצמיותנו. בביטוי "עצמיותנו" הכוונה למרקם האישיותי הייחודי של כל אדם, לכישוריו ולנטיותיו הטבעיות. 

​

הסקרנות והתשוקה של הרופא אל למודי ההיסטוריה הודחקה במשך זמן רב שכן היתה עלולה לזרוע בו ספק ואף לקעקע את המשך ההליכה במסלול שהופנם בו על ידי הציפיות המשפחתיות והחברתיות. 

 

במקרים רבים, אם מודחק "קולה של העצמיות" יתר על המידה, עלול להיווצר משבר זהותי והיא עלולה "להתמרד". 

​

• כאשר אנו מופעלים בעיקר על ידי הקודים החברתיים, בבחירותינו המשמעותיות בחיים, בקריירה, בזוגיות, בסגנון החיים וכד', מבלי לתת את הדעת לנטיות הנפש שלנו -  לעצמיותנו, 
   

• כאשר בחירותנו מונעות על ידי ערכים "קליפתיים" הקשורים בנראות שלנו בעיני הסביבה ובשאיפה להשיג את הערכתה וקבלתה, ופחות על ידי ערכים "גרעיניים" המבטאים את יכולתנו להיות בקשר עם עצמיותנו, 
   

• וכאשר אנו דוהרים קדימה מתוך שאיפה לעמוד בסטנדרטים המקובלים להצטיינות, וכתוצאה מכך הופכים יותר ויותר ל one track minded, תוך פגיעה בערכי חיים חשובים לא פחות - נהייה מועדים אז לשבר במעלה הדרך.
   

הדבר עשוי להתבטא במתח, דיכאון, חרדה, העדר כוחות, העדר משמעות וספקות, ואל אלה מתלווים לא פעם תסמינים פסיכו-סומטיים. זהו אחד הגורמים למה שמכונה לעיתים "משבר אמצע החיים".

​

תכלית ה"מרידה" הזו היא לעצור את הסוסים הדוהרים, ההולכים ומתרחקים מאפשרויות המימוש של העצמי הפרטי, ועל ידי כך לאלץ את הרכב לבחון את דרכו. 

​

אלא שמרביתנו אינם רואים בכך שליחות מטעם הנפש המחייבת הקשבה לעצמם, אלא אויב, סימפטום של "חולי", המאיים על הישגינו במרוץ החיים. 

​

כאשר משהו נעצר בנו מלרוץ אנו נוטים להגיב לכך בחרדה ובביקורת עצמית, ולראות זאת כביטוי משפיל של "חולשה" ותובעים מעצמנו "לקחת את עצמנו בידיים". 

 

ייקח לא מעט זמן, ובמקרים רבים נדרש טיפול נפשי לשם כך, עד שתגובת האכזבה העצמית תתחלף בניסיון להקשיב למשמעות שאולי היתה למשבר הזה מלכתחילה. 

 

בשונה מהתמודדויות מול גורמים חיצוניים שחוסמים לעיתים את הדרך, בהם מגויסות תעצומות נפש המאפשרות התגברות על המכשול, כאן מקור החסימה הוא פנימי ומבטא קונפליקט פנימי משתק. הניסיון "להשתיק את השליח", כלומר להדביר את הסימפטומים של הנפש, מתבטא כיום בנטייה השכיחה לאמץ לצורך זה אמצעים כימיים. 

​

זכור לנו התיאור הנבואי של אדם העתיד בספרו המכונן של אלדוס הקסלי "עולם אמיץ חדש", בו הבריות מסתובבות ובכיסן קופסא עם כדורים בצבעים שונים, כשכל צבע מייצג מצב רוח מסוג אחר, וכל שנותר הוא לבלוע את גלולת מצב הרוח הרצוי. ובכן העתיד הזה כמעט כבר כאן.

 

מובן שאין לאיש סיבה להיות במצוקה בלתי נסבלת או לאבד את מקום עבודתו ומעמדו, לכן

לעיתים השימוש בתרופה יהיה הכרחי לשם כך. 

 

אלא שהתרופות הניתנות כתשובה למצבים הנידונים כאן אינן מרפאות, אלא מקלות על הסבל, ויש להתייחס אליהן כאל"גשר על פני מים סוערים". הן לא תחסוכנה מאתנו את הצורך להתמודד עם המקור הנפשי של התופעות.

 

אחד המקורות לחוסר איזון ולמתחים נפשיים הוא הדחיפה התרבותית הלא מאוזנת לתחרותיות ול"הצטיינות".  

​

מושג זה קנה לו מקום מרכזי בתרבותנו, והוא משמש כלי באמצעותו מדרבנת אותנו התרבות לרוץ קדימה.  מאמר נפרד באתר זה: "המרוץ אל ההצטיינות מול מצוינות כדרך חיים" ((haimperry.com , מציג בהרחבה הבחנה מהותית בין מושג ההצטיינות ובין מושג המצוינות, והוא מתייחס בין השאר להבדלים שבין תרבות של מקסימום לעומת תרבות של אופטימום, לתרבות של חתירה למושלמות לעומת תרבות של חתירה לשלמות, לתרבות של שיפוטיות לעומת תרבות של קבלה עצמית, ועוד, והשלכותיהם על הבריאות הנפשית ועל איכות החיים. 

​

 

• הגורל והרוח

 

כאמור, החיים אינם תכנית כבקשתך. הגורל, כלומר כל מה שנתון מלכתחילה בחיי, הוא בריון אדיר כוח שהחל לנהל את חיי עוד טרם צאתי אל אוויר העולם. כך למשל, איש לא ניהל אתי דיון אם אני רוצה בכלל להיוולד אל העולם הזה, ואיש לא ניסה לפתות אותי לבחור להגיע לכאן בשל הירקות המתנצנצת של האחו עם בוא השמש, או בשל כחולם הוורדרד של השמיים בעת לכתה. את אלה גיליתי מאוחר יותר. לא שאלו אותי אם אני חפץ להיוולד כזכר, או כיהודי, עם כל משא ההיסטוריה על כתפי.  איש לא התעניין בדעתי על משא הגנטיקה שנגזר עלי. הורי המהגרים-הפליטים בחרו להביאני לאוויר העולם בארץ ישראל דווקא, ולא היו מודעים, אלא במעומעם, למשמעות הגיאופוליטית הכבדה שבחירתם קלעה אותי אל תוכה. לא בחרתי להיוולד במאה העשרים דווקא, אל עולם קפיטליסטי עתיר טכנולוגיה. לא בחרתי בגובה שלי, במראה שלי, בבעיות הראיה שלי, בבעיות הוויסות שלי, בדלקת הפרקים שלי,  ובקצב הסתיידות העורקים שלי. תקצר היריעה מלהמשיך ולתאר את כל הנתון שבחיי – בעצם כמעט הכל.

 

בשירו: life is, כותב ג'והן לנון : "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות". הדברים מתכתבים עם אמרה ישנה על פיה: "האדם מתכנן והאלוהים צוחק". 

אמירות אלה ושכמותן באות להזכיר לנו שמידת השליטה שלנו בעולמנו קטנה בהרבה מכפי שהיינו רוצים לחשוב.  

​

ממחיש זאת הסיפור הבא: האלכימאים, שהיו פעילים בימי הביניים, ניסו להפוך מתכות פשוטות למתכות אצילות כגון זהב וכסף. 

​

 על פי הסיפור הזה היו לאלכימאים שני חדרים. החדר הראשון היה מצויד בציוד המודרני ביותר לזמנם, ובו הם עסקו במשך כל היום בניסיונותיהם.  בחדר השני היו רק מחצלות על הרצפה, ובסוף היום היו כורעים עליהן ומתפללים שכל מה שעשו בחדר הראשון יצליח...

אפשר לראות בכך משל על מצבו של האדם. 

 

כלומר איננו יכולים ואף איננו צריכים לשחרר עצמנו מהכוחות החברתיים המעצבים את זהותנו ואת גורלנו עוד טרם צאתנו לאוויר העולם, ובמילא אין בנמצא עולם אחר לעבור אליו. 

גם אם יצליחו צעירינו להכיר בכוחה המשכר והמסרס כאחד של התרבות החומרית-הישגית, וגם אם יצליחו בתגובה לכך להיות קשובים יותר לעצמם ולגבש את זהותם האישית, יהיה עליהם להכשיר עצמם להתמודדות מוצלחת עם האופן בו מתנהל עולם זה, על מנת שיוכלו לחצוב בו בהצלחה את דרכם הייחודית, ולומר בסופו של יום, כמאמר שירו המפורסם של פרנק סינטרה: I did it my way.

 

אם כאמור אתבונן מקרוב, על כל מה שנתון בחיי, אגלה קרוב לוודאי שהוא בעצם כמעט הכל - למעט דבר גדול אחד – רוח האדם שבי.

זה לא לגמרי  מדויק: יסודותיה של רוח האדם שבי נוסדו מאינטראקציה של הגנטיקה שלי עם ההתנסויות המכוננות בחיי. ואולם בידי היא האם להעצים את רוחי ואם לאו, והיא מבטאת את האתיקה שאימצתי לעצמי מתוך הכרתי ואת חרות הבחירה שלי. 

 

הגורל והרוח הם אם כן שני חומרי הגלם הגדולים של חיינו.

​

בטווח חיינו הקצרים לא ניתן להתחמק מהשפעתם הדרמטית של נתוני הגורל, לטוב ולרע, אלא באקט קיצוני של התאבדות. אבל אפשר לאמץ עמדה כלפי נתונים אלה שתהייה בסיס לבחירה ולפעולה. 

​

שתי אמירות מפורסמות מבטאות זאת היטב:

​

• "אלוהים תן לי את הכוח לשנות את מה שביכולתי לשנות, ותן לי את האומץ לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה לדעת להבדיל ביניהם".
   

• "עשה את מה שאתה אוהב ואהוב את מה שאתה עושה". 
   

הביטוי "האומץ לקבל" דלעיל, עשוי להתפרש כביטוי לתבוסה וחוסר אונים. ואולם מה שמוצע להלן זו ראיה שונה בתכלית המציגה את מושג הקבלה כבחירה של גבורה, לא פחות מכך.

​

סיפורו של הרופא עשוי להמחיש היטב את הנושא הזה: 

​

נניח שלמרות הכל הוא היה שוקל במצבו הנוכחי את האפשרות לפרוש ממקצוע הרפואה ולהתחיל ללמוד היסטוריה מההתחלה! ברור שנדרשות לכך תעצומות נפש בלתי רגילות מצידו ומצד אשתו. (יש לזכור שהם מגדלים עכשיו ילד קטן). אילו היו נחרצים לעמוד בכך ומוכנים לשלם בשל כך מחירים כבדים, מתוך אמונה שהם מספיק צעירים כדי לקטוף בעתיד את פירות ההשקעה הזו, ואשתו, מתוך אהבתה הגדולה אליו, היתה מוכנה לשאת בכל המחירים שיידרשו – היינו אולי רואים זאת כאקט נועז של גבורה בלתי רגילה מצד שניהם, שניתן לכנותה בשם "היסטוריון משתחרר מכבליו". 

 

אבל ישנה גם אפשרות אחרת: ייתכן שהרופא ואשתו היו מגיעים להבנה שיהיה זה מעל לכוחותיהם המוסריים, הנפשיים, הפיזיים והכלכליים, להתחיל במסע חיים חדש.

אילו אכן החליטו בני הזוג שאין בכוחותיהם לעמוד במחירים שתגבה מהם עזיבת המקצוע, והוא היה ממשיך לעסוק במקצועו ומקבל עליו את קריירת הרפואה, האם היינו רואים בחירה כזאת כתבוסה וכהחמצה של חייו? האם כך היה הוא רואה זאת? 

​

האם ייתכן שבעקבות החלטה כזו היה שוקע בדיכאון, גלוי או סמוי? הרי עברו כבר מספר שנים מאז שהחל לעסוק ברפואה ובכל זאת תאר עצמו כאדם מיוסר. 

 

ואולי דווקא היה משיג עתה שלווה פנימית?

​

הרי באפשרות השנייה בעצם בחר עתה הרופא להמשיך ולעשות לכאורה את אותו הדבר שעשה עד כה ולהפוך זאת לדרך חיים. האם עצם חוויית הבחירה עשויה לעשות הבדל ביחסו למקצועו?

​

אפשר להניח לאור סיפורו שעד כה חש עצמו הרופא כקורבן של אירועי חיים שהיו אך במעט בשליטתו. האם ניתן לומר שלראשונה הוא מגיע אל עיסוקו מתוך בחירה? האם יש אפשרות שבחירתו זו תשנה את עמדתו ויחסו כלפי עיסוקו? האם יוכל עתה למצוא בעיסוקו כר ליצירה ולמשמעות? ואם כך יהיה, האם אפשר לשער שייתכן שמכאן ואילך יתהווה שינוי משמעותי ביכולתו להשתחרר מחוויית הקורבנות ולהיות שלם עם עצמו, באופן שאיכות חייו ואושרו ישתפרו ללא הכר?

​​

הפרק הבא מנסה להתמודד עם השאלות הללו.

​

 

• טעם הדברים וגבורת היום יום
   

דמיינו חבורה של סטודנטים בווינה של תחילת המאה העשרים. חלקם לקראת סיום לימודי התואר השלישי, ונראה שהם מיעדים עצמם לחיים אינטלקטואלים בסביבה המפנקת של בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. עכשיו דמיינו שהם נתלשים משם באחת, ומוצאים עצמם בארץ מדברית שוממה, ובתנאי אקלים של 40 מעלות צלזיוס ויותר, והם מעבירים את ימיהם בסיתות סלעים ובסלילת דרכים, כשהם חיים בתנאי מחסור קיצוניים.

​

האין זה נשמע כמו תיאור של מאסר עולם המלווה בהגליה ועבודת פרך? אולי בשל פעילות חתרנית שנאשמו בה?  היינו מצפים לכן לתופעות של שבירה פיזית ונפשית, חולי, טירוף והתאבדויות. 

​

עכשיו נוסיף לסיפור עוד פרט: כולם היו יהודים, חברי תנועות נוער ציוניות, שהחליטו להניח את עברם מאחור, ולנסוע לארץ ישראל, להתיישב בעמק הירדן ולהקים עולם חדש, אוטופי... 

אכן, גם ביניהם היו כאלה שנשברו, אבל החלק הארי עוד מצאו כוח בעצמם, לאחר יום עבודה מפרך, לרקוד ולשיר סביב המדורה עד השעות הקטנות! 

​

וההבדל הוא ברור, תמציתו במלה אחת: משמעות.

 

אנשים אלה ביטאו כוחות נפש בלתי רגילים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לחיות חיים של יצירה ושמחה ולפרקים אף של אושר.אמונתם המוצקה בדרכם נתנה משמעות עמוקה לסבל שגזרו על עצמם מבחירה.

 

אנחנו מכירים את הסיפור על אדמונד הילארי כובש האוורסט שכאשר נשאל מדוע טורח הוא לטפס על ההר האיום הזה, ענה: because it's there"". מישהו שלא מסוגל להבין את הסיפוק האדיר שנתן לו כיבוש ההר, היה חושב בוודאי, ובצדק, על הסבל הנורא הכרוך בטיפוס הזה, ולא היה מבין למה הפסיכי הזה לא מעדיף במקום זאת לשבת למטה בקפה, לצפות מרחוק בהר הנישא וללקק גלידה להנאתו...

​

מפעם לפעם אנו נתקלים בסיפורי גבורה שכאלה, הם מפרנסים היטב את תעשיית הסרטים והופכים למיתוסים . מככבים בהם גיבורי מלחמות, ניצולי שואה, אנשי מדע מפורסמים, מדינאים בעתות מצוקה, ספורטאים וכל פורצי הדרך לדורותיהם. 

​

בחלק מהמקרים מן הסוג הזה מדובר באנשים יוצאי דופן, ובחלקם הגדול יותר מדובר במצבים יוצאי דופן שמיילדים מאנשים רגילים תעצומות נפש בלתי רגילות.

​

 האם באמת ראוי המושג גבורה שנזהה אותו רק עם מצבי קיצון שכאלה? 

 

לפני שנים עקבה התקשורת אחר מסעו של חוזר בשאלה, נקרא לו משה, שמתוך הקשבה ומחויבות לעצמו פרץ את גבולות ה"גטו", התגרש, וכנגד כל הסיכויים החל לבנות לעצמו עולם חדש. זכורות לי מילותיו המרגשות כשאמר: "אני מאוד גאה בעצמי, לא כי כולם מרגישים טוב שאני שם, אלא כי אני מרגיש טוב שאני שם". 

​

הוא הצטייר בתקשורת כמודל של גבורה. ניתן לתארו, ברוח הדברים שהועלו עד כה במאמר זה, כמודל לאדם שלימד עצמו באומץ להקשיב לעצמו, להיות אמיתי עם עצמו, לבדל עצמו מהכוחות החזקים שכבלו אותו לסגנון חיים הזר לאישיותו, ולפעול בהתאם לכך תוך נכונות לשלם את המחירים הכבדים הנגזרים מכך.

 

לא מעט אנשים עשויים להגיע להכרה שאורח חייהם אינו משקף את סה"כ מרכיבי אישיותם ובכלל זה ערכיהם, נטיותיהם האישיות, צרכיהם הנפשיים ויכולותיהם. הם יוכלו אולי לומר שהדרך בה חיו את חייהם עד כה אומצה "מהסיבות הלא נכונות".

​

הם עשויים בתגובה לכך לעשות שינויים דרמטיים בחייהם כדוגמת מעשהו של משה החוזר בשאלה. מקרי קיצון הרואיים מסוג זה מאתגרים את דמיוננו, מעוררים את הכרתנו ואת הצורך להתבונן בעצמנו, ובכך תרומתם החשובה. 

​

אלא שבחירה מסוג זה עשויה להיות כרוכה בזעזועים קשים של מערכות חייהם ולגבות מחירים בלתי נסבלים מהם ומיקיריהם, ולכן מרביתנו נמנעים מכך.

​

תגובה חלופית, שכיחה יותר, היא לייצר תהליך הדרגתי של שינוי, בין אם בקריירה ובין אם בתחום החיים האישי, אשר מכוון להפחית את הדיזוננס שבין אורח חייהם עד כה ובין אורח החיים אליו הם שואפים עתה, אבל תוך הימנעות מפעולות קיצון עליהן ניתן לומר לעיתים: "הניתוח הצליח אך החולה מת".. ההבדל כאן אינו במטרה אלא בדרך להשגתה.

 

ואולם ראויה לתשומת לב תגובה נוספת שמתבטאת בבחירתם של אנשים להמשיך לכאורה באורח חייהם כמקודם, למרות הכרתם כי הוא אינו מתאים להם במידה רבה. הם עשויים להצטייר למתבונן מבחוץ כמי שוויתרו מתוך אין אונים על האפשרות לעשות שינוי בחייהם. 

 אבל מה שאני מבקש להאיר עליו עתה זו גבורה מסוג אחר. אין היא אירוע מתפרץ, דרמטי, צבעוני, והרה גורל. להיפך, מדובר בגבורה מסוג אחר ששום הילה לא נקשרת בה. זו גבורה מתמשכת, יום יומית, גבורה של חולין, שמתאים לה שתקרא: "גבורה של יום יום", כזו שנתקשה לזהותה בעין בלתי מזויינת, מכיוון שמה שהיא מבטאת זהו שינוי תודעתי ביחס לאותו אורח חיים, והוא מתכתב ישירות עם השאלה מה יחשב כהצלחה בחיים בעיני מי שבוחר בשינוי שכזה? 

 

לצורך הדיון במהותו של אותו שינוי תודעתי, נניח שיש למשה אח תאום ששמו אהרון. 

גם הוא כמוהו נשוי, עדיין ללא ילדים, שכמו אחיו מתייחס באופן ביקורתי אל החיים בתוך העדה החרדית במאה שערים. יש לו ביקורת חריפה על הלחץ החברתי בתוכו גדל, על מחיקת האינדיבידואליות ועל דיכוי החשיבה החופשית, על האווירה השיפוטית הקשה, על ההסתגרות בתוך אקלים אינטלקטואלי צר ומיושן שלא פותח עצמו למתרחש בעולם של המאה ה21, על היחס לנשים ועל אורח החיים הפרזיטי של חלק מהגברים. ולמרות כל זאת הוא מחליט להישאר במסגרת החרדית!

 

מה הביא אותו אם כך לבחור להישאר במאה שערים ולא ללכת בעקבות אחיו?

הייתי עושה לעצמי חיים קלים לו הייתי מספר שאשתו של האח שנשאר היא אהבת חייו ואין מצב שתחזור בשאלה, או לחילופין שחלתה בסרטן, ועל כן בחר להישאר ב"גטו". בכך הייתי הופך גם אותו לגיבור מן הסוג הראשון, ל"אח גיבור התהילה", המעורר את הערצתנו. לכן אספר את הסיפור באופן שונה.

 

כדי לענות על השאלה, בואו ננסה להיכנס לנעליו של אהרון, כי סיפורו הוא לעיתים קרובות סיפורנו, אם רק נשנה את התפאורה.

​

אפשר להניח שמעשהו של משה החוזר בשאלה אכן אתגר אותו ולרגעים הרגיש כאילו הגורל קורא גם לו לעשות כן. אלא שאז אפשר שראה את אשתו לנגד עיניו: אמנם התחתן בשידוך, ולא הספיק עדיין לאהוב אותה אהבה של ממש, אבל הוא הלך ונקשר אליה ועתה נמלא עצב למחשבה שיאבד אותה. כך גם ביחס לקהילה בתוכה גדל: למרות ביקורותיו הנוקבות עליה, נצבט לבו בקרבו למחשבה שלא יהיה שותף עוד לזמירות בית הכנסת, לדיונים ההלכתיים, ולהיבטים יפים ומרגשים של המסורת הדתית, כמו בשבתות ובחגים. אחרי הכל כאן גדל ותרבות המקום נספגה בו. גם המחשבה על הצער שיגרום להוריו הכאיבה לו. את מקום התרוממות הרוח הרגעית החליפו עתה תחושות של רפיון ודכדוך. הוא היה שונה באישיותו מאחיו, וגם ללא כל הסיבות הללו לא בטח בעצמו שיהיו בו הכישורים הדרושים למעשה דרמטי שכזה.

 

בחיים מסתבר יש יותר מאמת אחת, ויותר מערך חשוב אחד. אפשר לומר שמי שאנחנו בכל רגע נתון זהו סכום כל הווקטורים. 

​

והוא בחר להישאר. 

​

עכשיו הוא מגיע אל פרשת הדרכים החשובה בחייו עד כה: 

​

לחיות חיים של קורבן או לבחור בחיים של ערך ומשמעות.

​

זו אולי השאלה הכי קריטית בחיינו. הבחירות שאנו עושים בחיינו אינן רק אלה המתרחשות בפרשות דרכים הרואיות. בכל רגע ורגע אנו פוסעים בשביל כל שהוא בחיינו, מבחירה או שלא מבחירה, גם אם איננו מודעים לכך. העמדות אותן אנו מאמצים כלפי עובדה זו ותוצאותיה הן הגורם המשפיע ביותר על איכות חיינו.

​

(כנראה לא במקרה לימדו בבתי הספר במשך שנים רבות את הפואמה של רוברט פרוסט:  The road not taken , שבה מנסה המשורר להביא להכרתנו את הצורך להבין את המשמעות של בחירותינו, את המחירים הבלתי נמנעים שלהן, הנובעים מאובדנן הבלתי נמנע של בחירות חלופיות, ואת הצורך לקחת אחריות על בחירותנו כדי שנוכל לחיות בשלמות וקבלה עם אותן הבחירות).

 

אחד ממקורות החרדה והדיכאון שחוזרים ועולים בקליניקה הן תחושות של פספוס והחמצה. הן מתבטאות בביטויים כמו "מה כבר הספקתי.." ו-"בעצם לא ממש חייתי".

(במאמר שהוזכר לעיל אודות השאיפה להצטיינות, מסופר על שחקן טניס צעיר שהגיע לטיפול בשל הלחצים הגדולים שהיה נתון בהם עקב ציפיותיו מעצמו וציפיות סביבתו ממנו. הוא הצהיר שהוא מתכוון להיות אחד מעשרת הגדולים בעולם, וכשנשאל "ומה אם לא תגיע לדרוג הזה?" ענה ללא היסוס: "אז הלכו לי החיים!").

 

במרבית המקרים קשורה תחושת ההחמצה לקושי בקבלת האבדן הבלתי נמנע של חלק מכל מה שחלמתי לעשות, לחוות, ולהשיג בחיי, ולחיות עם עצמי בשלמות למרות זאת.

​

האפשרות שנחייה את חיינו בחוויה של קורבנות, החמצה וקיפוח, אורבת לנו ללא הרף. דווקא משום כך יש מדה רבה של גבורה בבחירת הדרך אחרת:

 

אילו הישארותו של אהרון בקהילתו במאה שערים היתה נעשית מתוך תחושות של אין מוצא ואין אונים, עלולה היתה להתפתח בו חווית חיים של קורבן, מה שהיה עלול לגרום לו שיחיה את חייו מכאן ואילך כשהוא מוצף שוב ושוב בתחושות של החמצה. הוא עלול היה במקרה כזה להפוך להיות אדם קודר, מתוסכל ומריר. ייתכן גם שהיתה מתפתחת בו עוינות סמויה כלפי אשתו ומשפחתו, כמי ש"אשמים" במצבו, והיה הופך לביקורתי וקנאי. עמוק בתוכו אף היה אולי חווה עצמו כפחדן ולוזר, במיוחד לאור מעשהו האמיץ של אחיו התאום.  

 

אבל אם נזכור שגם אהרון כאחיו היה אדם בעל הכרה וחשיבה עצמאית, (אולי בשל המודל אותו חוו בבית הוריהם, אך לעיתים דווקא מתוך היפוכו של דבר), הרי שייתכן שבעבורו הבחירה להישאר במאה שערים, היתה בחירה מאוד מחושבת, תוך שהוא מודע לעובדה שהוא בוחר בחיים בתוך סביבה טוטאלית המפעילה סנקציות כלפי מי שסוטה מדרכה. לבחור זאת, כאשר אחיו הדומה לו מציג יום יום פתרון אחר, זו בחירה המחייבת הכרה פנימית עמוקה במשמעות הבחירה, ולקיחת מלוא האחריות על השלכותיה. אם לא כן, הנפילה אל בור הקורבניות תהייה כמעט בלתי נמנעת.

​

הבנת הדבר פירושה התמודדות על יצירת אפיק אישי בו יוכלו הוא ואשתו לבטא את ערכיהם וזהותם מבלי להתנגש בצורה בלתי נסבלת עם סביבתם. אפיק כזה אולי לא יהיה ניתן תחילה לזיהוי על ידי המתבונן מבחוץ, שלא יוכל לראות במה שונה הדבר מכל מה שקורה מסביב. ואולם אם יתרחבו אישוניו, יוכל אולי לגלות את המארג המיוחד והעדין של האיכות הערכית הייחודית להם, אותה מטביעים השניים בשקט אך בהחלטיות, בהחלטותיהם ובפעולותיהם ה"שגרתיות", בחיי המשפחה, בחייהם החברתיים, בפרנסתם ובחיי הקהילה. 

​

אולי זוהי האלכימיה של הנפש: המאבק היום יומי להפוך את מה שנראה לכאורה כסתמי ואפרורי לחוויה מוארת של יחס, ערך ומשמעות. אולי זוהי תמציתה של גבורת היום יום.  

 

עמדת חיים כזו ניתנת לכינוי: "האסתטיקה של ההתייחסות". למנורה העומדת על שולחני בקליניקה יכולתי לקרוא "גוף תאורה". בכך הייתי הופך אותה לסתמית וחסרת משמעות, סתם פונקציה של 60 וואט. מאידך יכולתי להשקיע מאמץ בחיפוש אחריה בשווקים, בצביעתה, בהעמדת אהיל מתאים על שדרתה, ואולי אף בהפיכתה לשותפת סוד נסתרת, החולקת עמי את חוויותיי בחדר הטיפול...

 

"אינכן עדיין אלא סתם שושנים", אמר הנסיך הקטן, "הנכן יפות, אך ריקניות", הוסיף ואמר, "וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיני הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיני אני הרי היא  חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות. רק למענה הרגתי את הזחלים, רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי..." (מתוך הפרק: "נאום השועל על הידידות ועל הדברים שבלב").

 

אחיו החוזר בשאלה של אהרון הגיע למסקנה שעליו לעשות בחייו "תנועה גדולה", הרואית, כדי שיוכל לבטא ולממש את מי שהוא, דבר שהניח שאינו יכול להתאפשר לו בתוככי החברה החרדית. אלא שגם החברה החילונית אליה הגיע אינה בדיוק תכנית כבקשתך. יהיה עליו עתה ללמוד את כללי המשחק החדשים ולהכשיר עצמו אליהם. אף אחד לא יפרוש בפניו שטיח אדום. הוא יצטרך להתמודד על השתלבותו בעולם החילוני, ותוך כדי כך ליצור את מסלול חייו האישי -ייחודי, הרי מלכתחילה לשם כך בא לכאן.  

 

מכאן ואילך, אפשר להניח, עצמיותו תלך ותבטא עצמה באמצעות שרשרת של "תנועות קטנות", "שגרתיות". ייתכן שיהפוך לאיש עסקים, ייתכן שיהיה לאיש אקדמיה, אין לדעת. מבחנה של כל אחת מהאפשרויות הללו יהיה במידה בה היא תאפשר לו בסיכומו של דבר להיות האדם שרצה להיות כשעזב את מאה שערים.

 

אם כך, האם באמת יש הבדל מהותי בבחירות של שני האחים? אולי ההבדל הוא יותר למראית עין, בעיקר בתפאורה ופחות במהות? הרי גם אהרון נכן בהכרה עצמית מפותחת וגם הוא כמו אחיו ירצה לפלס לעצמו דרך, באמצעותה יוכל לבטא את מי שהיה רוצה להיות בעולם הזה. 

צריך לזכור ש"התנועות הגדולות" בחיים, הן בסיכומו של דבר רק כלי באמצעותו אנו מבקשים לממש דבר מה משמעותי מתוך עצמנו, כפי שכבר תואר בסיפור הקלימנז'ארו.  

 

וכמו שכבר נוכחנו מהסיפור על זוסיה, כשיעמדו שני האחים בשערי גן העדן שאלת המבחן שתועמד בפניהם תהייה זהה...

 

 

פרק ה. איכות הדרך כהצלחה בחיים

 

לפני שנים, בחור שהיה בטיפולי השתחרר משירותו הצבאי ועסק אז בשאלות הנוגעות לעתידו. הוא היה מאותם בחורים שגילו עומק מחשבתי לא שגרתי לגילם הצעיר. שאלתי אותו מה יחשב מבחינתו להצלחה בחיים? 

​

אחרי הרהור מה ענה לי: "להיות בהתהוות מתמדת"!!

 

שני רעיונות הגלומים בתשובה זו ראויים לתשומת לב רבה:

​

1. הרעיון שהיצירה הגדולה בחיים היא אנו עצמנו!
    

2. הרעיון אודות המרכזיות של איכות הדרך ביחס ליעדיה הקונקרטיים!
    

הרעיון הראשון אומר שהיצירה הגדולה בחיים היא בין היתר: הגיבוש וההעמקה הבלתי פוסקת של התפיסות הערכיות והמוסריות שלנו, של האנושיות ואהבת האדם שבנו, של הבנתנו את עצמנו על כל מורכבותנו והסתירות שבנו, ושל הבנתנו את הבריאה הגדולה ואת מקומנו בתוכה.   

​

הרעיון השני נגזר מהראשון והוא אומר שההישג הגדול בחיינו טמון בשאלות: 

מי היינו בזמן שעשינו את מה שעשינו, ואיך בא הדבר לידי ביטוי במעשינו!

​

אפשר לדמות את דרכו של אדם בחייו כמי שהולך ומגדלור הולך לפניו ומורה לו את הדרך. גם אם אינו מודע לכך מייצג בעבורו אותו מגדלור את מכלול הערכים אותם הפנים במהלך חייו. וכמו שנאמר כבר קודם לכן עבור רבים בינינו הוא מייצג ערכים של תרבות חומרנית תחרותית הממוקדים ברובם בפועל to have.

​

מה שמציע אותו בחור צעיר הוא שמה שנכון שינחה אותנו בחיינו גלום בעיקר בפועלto be. כלומר, שאלת המפתח לדידו היא: מהי דמות האדם אליו אני שואף להפוך ולהיות בחיי? "להתהוות" במילותיו. מהו סט הערכים שלי, האתיקה שלי? מהי אותה דרך חיים שאם אצליח לחיות על פיה, אוכל לומר בערוב חיי: ?I did it my way   

​

מה שמציעה המילה "התהוות" היא שמדובר כאן בתהליך אין סופי. המגדלור כמוהו כקו האופק: מתרחק ככל שמתקרבים אליו. כלומר, האפשרות להתפתח לאדם טוב, ערכי, ומשוכלל יותר היא אין סופית, והיא על כן יכולה לבוא לידי ביטוי בכל פעולה ופעולה שלו, ובכל יום ויום בחייו. 

 

בילדותי הסעיר אותי ספר בשם ”הנער העקשני" על חייו של המדען לואי פסטר, בן המאה התשע עשרה, שפיתח בן השאר את החיסון לכלבת ואת שיטת פסטור החלב הקרויה על שמו, ותרם רבות לחקר הלוחמה בזיהומים מה שהביא לצמצום שיעור התמותה בלידה. 

​

הוא נולד למשפחה עניה בעיר שדה קטנה בצרפת. בתחילה היה תלמיד בינוני עד שגילה את העושר הטמון בספרים. הוא למד במוסדות מקומיים וכשהגיע ללמוד בפריז לא עמד בבדידות ונשבר וחזר לבית הוריו. לאחר זמן מה חזר ללימודיו וגם לאחר שלא הצליח להתקבל לבית הספר הגבוה למדעים בפריז, לא ויתר וחזר כעבור שנה, ובסופו של דבר הפך בו לפרופסור מן המניין. התפעלתי מסקרנותו ומצימאון הדעת שלו, ומתשוקתו והתמסרותו הנחושה לעיסוקיו המדעיים.

​

עתה, בעת כתיבת דברים אלה, תהיתי איך היה מגיב אילו במרבית מאמציו המדעיים לא היה עולה בידיו להשיג בחייו את היעדים אותם הציב לעצמו.

​

האם למשל היה מגיב, כאותו שחקן טניס צעיר", ואומר: "אז הלכו לי החיים!"?

​

או שהיה אומר באנחה, "חבל שלא הצלחתי להגיע אל מטרתי, אבל אני מאמין בה ולכן אני שמח על שהנחתי תשתית טובה לחוקרים שיבוא אחרי. ובאשר לי עצמי, אני מאושר שזכיתי בחיי בהזדמנות לעסוק בנושאים הכי יקרים לליבי, לא רבים זוכים לכך".

 

נניח אם כן שפסטר לא זכה בחייו להשיג את יעדיו ושהתשובה האחרונה אכן היתה תשובתו, דבר שאני משוכנע בו. 

​

אם כך אפשר להציב בפניו את השאלה הבאה: האם למרות שלא הגעת אל יעדיך אתה רואה את חייך כהצלחה? 

​

"ברור", אני בטוח שהיה משיב בפליאה, "האין זה מובן מאליו?!". וכמי שיורד לסוף דעתו של השואל היה מוסיף: "ברור שאילו זכיתי בחיי להוכיח את רעיונותיי גם באופן תיאורטי וגם באופן מעשי, לא היה מאושר ממני. אבל אני מלטף באהבה כל טיפת זעה שנזלה על לחיי, כאשר יום יום, שעה שעה, מימשתי, בעבודתי המחקרית את דרכי ואת ייעודי בחיי". 

 

נראה אם כן, שהערך הנקרא כאן "איכות הדרך", אינו מבחין בין הצלחה לכישלון במובנם הקונבנציונאלי. זאת משום שמושג ההצלחה העומד בבסיסו מקבל כאן משמעות השונה באופן רדיקלי מהמקובל. 

​

"הצלחה בחיים" על פי התפיסה השכיחה, מותנית בהשגת יעדים קונקרטיים המקובלים כסמני הצלחה על ידי התרבות הכללית. יעדים אלה מתוארים ברובם על ידי הפועלto have, ועונים על השאלה "מה השגתי בחיי?".

​

לעומת זאת מבטלת התפיסה הנדונה כאן את ההתניה מן הסוג הזה, ומעמידה סט חלופי של ערכים כסמנים של "הצלחה בחיים", המתוארים ברובם על ידי הפועל to be, ועונים 

על השאלה "מי הייתי בחיי?".

 

דמיינו חבורה קטנה של מדענים שפורשת ממכון מחקר מפורסם, לאחר שלא קבלו את ברכתו להתחיל במחקר יישומי של טכנולוגיה מהפכנית שהצליחו להוכיח תאורטית את התכנותה. הצלחת הטכנולוגיה עשויה היתה לחולל מהפכה עולמית בהתמודדות עם מחלת הסרטן. הם גייסו השקעה ראשונית והקימו מעבדה קטנה כדי לנסות לפתח את אותה הטכנולוגיה. חברת תרופות גדולה זקוקה לכעשר שנים לצורך פיתוח כזה. 

​

לחבורה כזו, שעובדת בתנאי "מוסך", זה לבטח אמור לקחת זמן רב בהרבה. נניח שכבר סמוך לראשית עבודתם הם משיגים פריצות דרך מרשימות שאף זוכות להכרה של מדענים בעלי שם. אך בשל התקציב המוגבל נמשך קצב הפיתוח שנים, והישגיהם לא מספיקים עדיין כדי לשכנע את חברות התרופות העולמיות להשקיע בהם. ככל שעובר הזמן נחלשת גם הנטייה של המשקיעים הקטנים להמשיך ולהשקיע בהם. וכך עוברות להם למעלה מחמש עשר שנה! אך מכיוון שהם משוכנעים מאוד בערך המהפכני של פיתוחם ובתרומה העצומה שעשויה להיות לכך למלחמה בסרטן, הם בוחרים להמשיך, והם משלמים בשל כך מחירים יקרים בחייהם האישיים והמשפחתיים וחיים בצמצום רב. אבל המציאות מכריעה אותם לבסוף, הכסף נגמר והם סוגרים את החברה.

 

איך הם אמורים להרגיש עתה?  

​

אילו הפנימו את התפיסה הרווחת אודות מהותה של הצלחה בחיים, קרוב לוודאי שהם היו חווים תחושה עמוקה של החמצה וכישלון, ואף של בזבוז שנים יקרות בהם יכולים היו אולי לחפש לעצמם תחומי מחקר אחרים בעלי סיכויי הצלחה גדולים יותר מלכתחילה, או להישאר תחת כנפיו הבטוחות של מכון המחקר אותו עזבו.

 

מנגד, ייתכן שלמרות תחושות האכזבה וההחמצה הבלתי נמנעות, הם היו מאוד גאים בעצמם על דרך החיים בה בחרו, בה הקדישו עצמם למשימה שאין משמעותית ממנה בעיניהם, ולחמו בפייטריות עם האתגרים הגדולים שעמדו בפניהם. בתפיסתם הם הצליחו להגשים בכך את מודל האדם אליו שאפו להפוך ולהיות בחייהם, ומימשו זאת יום יום בעבודתם, והם רואים עצמם ברי מזל בשל כך. בוודאי צר להם מאוד על כך שמשפחותיהם נאלצו לשלם עמם את המחיר, והם חשים כלפיהם הכרת תודה עמוקה על שבחרו לעמוד לצידם בגבורה. 

 

"הצלחה בחיים" כפונקציה של "איכות הדרך" אינה ערך מדיד ובר השוואה. זוהי חוויה סובייקטיבית עמוקה המבטלת את המושגים הקונבנציונאליים של "הצלחה" ו"כישלון" ושל "גדולה" ו"בינוניות". קשה בעין בלתי מזויינת לזהות את מי שמצליח יום יום לחיות כך את חייו.

​

סיפור קטן עשוי להמחיש את הדברים הללו:

​

לפני שנים עבדתי בפנימייה טיפולית עבור ילדים ונערים בעלי מצוקות נפשיות קשות. באותה עת התקבלה לעבודה אשה כבת חמישים, נקרא לה רחל, לתפקיד של האחראית על הסדר והניקיון במוסד. התברר מהר שתכונתה הבולטת היתה "הגדלת ראש". היא היתה אדם בעל סקרנות ואכפתיות גבוהה, ונכנסה מהר מאוד לעבי הקורה. העמדה שלה היתה שיש לפתח בילדים יחס של כבוד לסביבתם, ואת זאת ניתן יהיה לממש רק אם הצוות יעבור את התהליך ביחד עם הילדים. ומכיוון שניחנה ביזמות וביצירתיות היא טוותה תוך זמן קצר תוכנית מקורית בנושא . היא בקשה לשם כך תקציב סביר והביעה נכונות לנהל בעצמה את התהליך. למותר לציין שנשמטה הלסת להנהלת המוסד ומיד נענתה הצעתה בחיוב. התבוננתי בה, באור שבעיניה, בחדוות היצירה שלה, ובאנרגיה שהקרינה על סביבותיה ובעקבות זאת התעורר בי ההרהור הבא:

דמיינתי יום בחייה של רחל, בהשוואה ליום בחייו של מיקי אריסון, אחיה של שרי, מיליארדר בעל חברת ספינות הקרוז הגדולה בעולם. דמיינתי את שניהם לפני שהם הולכים לשון: במחשבותיהם עוברות תוכניותיהם ליום המחרת והאתגרים המחכים להם, והם כבר מדמיינים את הטקטיקות שינקטו בהן. דמיינתי אותם קמים בבוקר והם כבר "ששים אלי קרב". ראיתים בעיני רוחי פועלים, לעיתים בנמרצות וביצירתיות, ולעיתים בחשיבה ובאורך רוח. ולבסוף דמיינתי אותם עם ליל טרם כניסתם למיטתם, כשהם מהרהרים בסיפוק על היום שעבר עליהם ועל יום המחרת. 

הנחתי שמיקי הזיז באותו יום צי של אוניות לאורך הקריביים והרוויח עוד כמה מיליוני דולרים, ואילו רחל הניעה באותו הזמן קבוצה של ילדים במוסד טיפולי קטן בישראל ובסוף החודש תקבל שוב את אותה המשכורת.

 

השאלה שאתגרה אותי היתה: האם היה הבדל מהותי בחווייתם הנפשית באותן עשרים וארבע השעות? האם ההתרגשות, ההיענות לאתגר, חדוות היצירה,  תחושות התסכול והסיפוק, ותחושות הערך והמשמעות שהיו מנת חלקם, היו שונות במהותן?

 

כשהצלחתי לשחרר עצמי מההטיות הנובעות מההשפעה של ההבדלים האובייקטיביים הנראים לעין ושל הדעות הקדומות הקשורות בהם, והתמקדתי בהערכת החוויה האישית הסובייקטיבית של כל אחד מהם, הבנתי שהם חוו כנראה חוויה כמעט זהה!

 

ואם הכסף והכוח שמיקי צבר בחייו נועדו בסופו של דבר לאפשר לו לחוות את החוויה שעבר באותו היום, ואם, כאמור, לא היה הבדל מהותי בחווייתם הפנימית - בתחושת היצירה והמשמעות שהפיקו שניהם מעיסוקיהם - האם ניתן לומר שהיא חיה את היום הזה כמיליארדרית? 

​

ואם האופן בו חי מיקי את חייו באותו היום נחשב על ידי המיינסטרים כביטוי של "הצלחה בחיים", האם אין האופן הזהה בעיקרו של דבר, בו חיה רחל את חייה באותו היום, וכנראה גם בשאר ימי חייה, לאור אישיותה, מעיד על הצלחתה בחיים?!

​

(אלא אם כן איכות הפירה שהם אכלו בהפסקת הצהריים היא הסמן המהותי של ההצלחה בחיים...). 

 

 

סוף דבר

​

 המאמר בוחן את תפיסת העולם של התרבות החומרנית תחרותית ואת השלכותיה הקשות על אפשרויות הביטוי של זהותו הייחודית של הפרט ועל איכות חייו כתוצאה מכך. התרבות הרווחת מתמרצת אורח חיים המנצל רבדים יצריים הטמונים בנו משחר האבולוציה, אך אלה רחוקים מלבטא ולספק את מכלול צרכינו ההתפתחותיים. כתוצאה מכך נתון היחיד במרוץ תחרותי מעיק לעבר השגת יעדים מעמדיים וחומריים שהוטמעו בו על ידי סוכני התרבות החל משנות חייו המוקדמות. המרוץ הזה גורם לכך שערכו העצמי עומד לבחינה ללא הרף, בעיני עצמו וסביבתו. הקריטריונים ל"הצלחה" ו"כישלון" בנויים כך שרק שכבה אנושית צרה זוכה לעמוד בהם, ומה שנחשב להצלחה ברגע נתון מאבד במילא את ערכו ברגע הבא בשל השוואה מתמדת ל"הצלחות" גדולות יותר. המרדף הזה מביא להיווצרות של מתחים נפשיים אשר מתבטאים כיום בעליה דרמטית בצריכה של תרופות כנגד חרדה ודיכאון. ערך הנהנתנות לשמה זוכה כיום לעדנה, הן כביטוי לאותה "הצלחה", אך בעיקר כדי לפצות על אורח החיים התובעני. גם תופעת ההתמכרות לסוגיה הולכת ומחמירה והחיים של רבים הופכים לרדודים וחד ממדיים יותר.

 

תמונה זו מעוררת את השאלה האם יש בכוחה של תרבות שכנגד לשנות את המגמה הזו, והאם יש בכוחם של יחידים לחלץ עצמם מהמרוץ לטובת אורח חיים שונה שישפר את איכות חייהם ויעניק להם חוויה של משמעות, סיפוק והצלחה שאינה תלויה בעמידה בסטנדרטים החברתיים הרווחים? 

​

התשובה לכך היא:

​

• שככל שנלמד להיות קשובים אל הצרכים, הנטיות, הערכים, העוצמות והמגבלות שלנו, ונשכיל להשתחרר מהנטייה להעמיד למבחן את מידת התאמתנו לציפיות של העולם מאתנו, ונמיר אותה בנטייה להעמיד למבחן את מידת התאמתן של ציפיות אלה אל עצמנו;
   

• וככל שנצליח, על בסיס הקשבתנו לעצמנו, לגבש את זהותנו הייחודית ולאמץ לעצמנו תמונת עצמי, כזו שלאורה נשאף לחיות את חיינו ולנווט את דרכנו בעולם;
   

• -   וככל שנחתור להשתחרר ממה שאינו מתאים לנו ואינו ראוי בעינינו, ונשכיל מאידך לאמץ את מה שהולם את דרכנו;
   

• וככל שנשכיל להבין את המחירים שאנו משלמים בשל ההשלמה שמתוך תחושת אין ברירה עם התרבות הרווחת, ונהייה מוכנים לשלם את המחירים הבלתי נמנעים שתתבע ההשתחררות ממנה;
   

• ועם זאת נשכיל ללמוד את דרכו של העולם על מנת שנוכל לסלול בתוכו את דרכנו הייחודית;
   

כך יתעצמו סיכויינו להצליח להפוך לבני אדם המגשימים בחייהם את עצמיותם, על כל המיוחד שבהם, ומשכללים עצמם כדרך חיים לאורה של דמות האדם אותה הם שואפים לבטא בחייהם בכל עניין שיעסקו בו - בכך נמצא עצמנו מצליחים בכל רגע ורגע לממש את מטרת חיינו: להיות האדם אותו בחרנו להיות.

​

​