המרוץ להצטיינות מול מצוינות
כדרך חיים
יצר התחרות הוא אחד היצרים העוצמתיים
שמניעים את ההתפתחות האנושית. הוא נחשב
לערך חשוב על ידי מרבית התרבויות והן
מעודדות ומתגמלות אותו בדרכים מגוונות.
התחרותיות התפתחה בנו קרוב לוודאי
כתוצאה מהצורך לשלוט על משאבי קיום כגון
מזון, מים, טריטוריה, בני זוג וכד'.
הכלכלה המודרנית היא כיום שדה המערכה בו מתקיים המאבק התחרותי על משאבי הקיום, ועל כוח, שליטה ומעמד.
הניסיון מראה עד כמה חזק הוא יצר התחרות ועד כמה עלול הוא להיות ממכר והרסני אם אינו מווסת. אומרים שכאשר נשאלו חכמי יוון העתיקה מהי תמצית חוכמתם, ענו אלה: "הכל במידה". "הכל" - מבטא את העמדה שכל מה שמתקיים בנו הנו לגיטימי. ומנגד "במידה" - אומר שכל דבר עשוי להיות מועיל וקונסטרוקטיבי אם יהיה במידה, אך הוא עלול להיות הרסני אם יאבד את אמת המידה. ואכן ניתן לזהות את השלכותיה השליליות של תרבות התחרות על רווחתו של האדם ועל המגמות בהן צועדת כיום האנושות, בשל חוסר המידה בה מעודדת החברה את יצר התחרות ונותנת לו דרור. מדגים זאת היטב עולם הספורט ובראשו מוסד האולימפיאדה.
בהיותי פסיכולוג המתבונן בעולם מנקודת ראותו של היחיד, בחרתי להתמקד בתיאור מקרה מסוים המוכר לרובנו, שהוא בו זמנית אישי מאוד אך גם מעורר שאלות חברתיות שקשה להגזים בחשיבותן. זהו האירוע האולימפי שבו סימון ביילס, המתעמלת האמריקאית הנערצת הודיעה על פרישתה מהמשך התחרות.
אל המשחקים האולימפיים שהתקיימו בשנת 2021 הגיעה ביילס כאגדה. ביצועיה בכל תרגילי ההתעמלות היו פנומנאליים. היה ברור לכל שהיא עומדת לגרוף את כל מדליות הזהב האפשרויות בתחומה. ביצועיה טרם הגעתה למשחקים היו חריגים עד כדי כך, שמארגני התחרויות קנסו אותה על שבצעה תרגילים מסוימים ברמת סיכון גבוהה בהרבה מהמגבלות המקובלות.
ועל כן הוכה העולם בתדהמה כשהודיעה שהיא משעה את השתתפותה בהמשך תחרויות ההתעמלות. זה קרה לאחר שביצועיה בתרגיל הקרקע, שפתח את תחרויות ההתעמלות, היו נמוכים מאלה שהיתה מורגלת בהם, ובוודאי בהשוואה למה שעולם הספורט ציפה ממנה. לצופים בה באותו תרגיל היא נראתה כצל של עצמה, ללא ההתלהבות והברק שאפיינו אותה עד לאותו הרגע.
בהודעתה לעיתונות היא אמרה משפט שהפך למוטו של הדיון שהתפתח בעקבותיו: "אני כבר לא נהנית מהתעמלות, אני עושה את זה בשביל אחרים". כשאלופת עולם ברמה כזו מצהירה הצהרה שכזו, קשה להתעלם מכך באמירות מזלזלות המתארות אותה כ"לוזרית", "פחדנית", או "בעלת אופי חלש". ואף על פי כן היו לא מעטים שהתקשו לעכל את הדבר והתייחסו אליה כאל מי ש"ירדה מהפסים", ואף היו גם מי שראו בה לא פחות מאשר בוגדת במולדת! לצד אלה שביקרו אותה הלכו והתרבו בתקשורת הקולות שהזדהו עמה, עודדו אותה, וראו בה אשה אמיצה בעלת הכרה, הקוראת תיגר על המוסכמות.
החלטתה של ביילס זעזעה לא רק את עולם הספורט. היא אתגרה את הקודים המקובלים של התרבות המודרנית. בתקשורת ובמדיה החברתית החלו לעלות שאלות נוקבות אודות המחירים האישיים שגובה התרבות הדוחפת את בני האדם לאורח חיים תחרותי קיצוני. יתר על כן, הדיון הזה נקשר אל הנושאים האוניברסאליים הנידונים בשנים האחרונות אודות ההשלכות של הגרידיות חסרת השובע של האדם, המונעת על ידי תחרותיות אנוכית ונעדרת חמלה - זו המכונה לעיתים בשם "קפיטליזם חזירי" - על קיימותו של כדור הארץ ועתידו של המין האנושי.
האירוע של ביילס החזיר אותי אל המשחקים האולימפיים באוסטין טקסס ב2015, אל אירוע המסמל בעיני באופן דרמטי את ההתנגשות הערכית שבין הציפיה הבלתי מתפשרת לעמידה בקודים האולימפיים, ובין החופש והאחריות של היחיד להקשיב לעצמו ולנהוג בשיקול דעת עצמאי, למען רווחתו הגופנית והנפשית.
איוון נגטיץ', רצת מרתון קנייתית, נכנסה לאצטדיון לבצוע הקפת הגמר. היא התנדנדה באופן מבהיל, ונראתה מטושטשת וקרובה לאבדן ההכרה. הקהל ביציעים הריע לה ועודד אותה שתמשיך עד לקו הסיום. כחמישים מטר לפני הקו היא התמוטטה ונפלה. את המרחק שנותר עשתה בזחילה בשארית כוחותיה.
הצוות הרפואי הגיע עם כיסא גלגלים אולם לא הגיש לה עזרה, שכן בכך היה גורם לפסילתה. איש לא ניסה להתערב ולשכנע אותה שתחדל למרות שהיה בהתנהגותה כדי לסכן את חייה. מיד עם הגעתה אל קו הסיום היא הובהלה אל בית החולים. היא נתפסה באותם הרגעים כמי שמבטאת את שיאה ההרואי של רוח האדם ואף קבלה מדליה מיוחדת על כך. לי לעומת זאת הזכירה הדרמה ההיא את הקהל המריע בקולוסיאום הרומאי וממריץ את הגלדיאטורים שבזירה.
מוסד האולימפיאדה מבטא בצורה הבהירה והמזוככת ביותר את עולם הערכים על פיהם מעצבת אותנו תרבותנו. מגיל צעיר מושקעים מאמצים גדולים בילדים המוכשרים והם מוסללים אל תוך אורח חיים תובעני ביותר, בדרך כלל תוך ויתור על צרכים התפתחותיים חשובים, בתחומים החברתי, הרגשי והאינטלקטואלי. תוך כדי הכשרת הנערים אל היעוד שהוצב בפניהם נוצרים יחסי תלות והערצה עם מאמניהם, וציפיות המאמנים מופנמים על ידי הצעירים ללא עוררין. נראה שמידת החופש שלהם לבחון באופן עצמאי את הדרך הזו הולכת ומצטמצמת עם הזמן. זאת לא רק בשל הבושה והאשמה שעשויות לעורר מחשבות על נטישת הדרך, אלא קודם כל עקב ההזדהות העמוקה עם ערך התחרות והשאיפה להצטיינות ולהכרה. ככל שהצעירים מתקדמים ומצטיינים בתחומם, כך הם זוכים לתשומת לב ציבורית ולמימון ציבורי. בשלב זה הם כבר מגויסים לשרות האומה המצפה מהם להביא לה כבוד בינלאומי. אלה מהם המגיעים לבסוף אל היכל התהילה – האולימפיאדה, עומדים עתה מול העולם כולו הצופה בהם כדי להעניק להם תהילת עולם, זאת אם יעמדו בציפייה מהם להעניק לו בתמורה הוכחה ניצחת לגדלות רוחו של האדם וליכולתו להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
עולם הספורט רק ממחיש עד כמה הופנמו ערכי התחרות וההצטיינות כמעט בכל שאר תחומי החיים. אחת הדרכים בהן קונים לעצמם ערכים אלה דומיננטיות בקרב הציבור הרחב היא הסוציאליזציה של מנגנון התיוג חברתי. מי שפועלים בהצלחה בהתאם לציפיותיה מכונים "ווינרים", (מצליחנים). שמותיהם מפורסמים חדשות לבקרים בכתבי עת כלכליים וחברתיים כדרך להמרצת ההפנמה של ערכים אלה. לעומתם אלה שבוחרים שלא ללכת בדרך המלך של החתירה להצטיינות, או שאינם מצליחים לעמוד באתגריה, יכונו "לוזרים" (מפסידנים).
בנוסף לכך, תמונת החיים המועברת לדור הצעיר מתארת בפניהם את החיים כמרוץ שבו מתמודדים תושבי העולם על "מקום ראוי בצמרת", ולכן אם לא יתאמצו דיים, או שלא יהיו מוכשרים מספיק, הם עלולים "לאחר את הרכבת". ברור שתפיסה כזו היא מתכון וודאי ליצירת חרדה מתמדת שמובילה לא פעם לפגיעה בביטחון העצמי, ואף לייאוש.
כדי ל'הקדים תרופה למכה' התפתחה כבר משנת החיים הראשונה אופנה של הכשרת הילדים ואימונם ברכישת מיומנויות תפקודיות וקוגניטיביות, ולא פעם גם שפות זרות, זאת כדי להעצים את סיכוייהם להתקבל לגנים נחשבים, לבתי ספר ייחודיים, למגמות לימוד מועדפות, לענפים נבחרים בצבא, למגמות עילית באוניברסיטה ולמסלולי תעסוקה יוקרתיים. (ריבוי מילות התואר הנ"ל מייצג היטב את השאיפה הזאת). כמו פטריות אחרי הגשם מתרבים עוד ועוד קורסים פרטיים המאמנים את הצעירים במיומנויות הרלבנטיות הנדרשות כדי להצליח בתהליכי המיון לאותם מוסדות נחשבים האמורים להוביל אל ה"הצלחה".
המושג "הצלחה" נרשם כאן במרכאות כדי להפנות את תשומת הלב לכך שרובנו הפנמנו כמובנים מאליהם את המגדירים העיקריים כיום של מושג ההצלחה: הערכים של 'כסף' ו'תהילה'. "ווינר'' הוא על כן זה שמנצח בתחרות על הכסף והתהילה, ''לוזר'' הוא זה שנכשל בכך. מעט מדי נדונה בבית, בבתי הספר, ובתקשורת, השאלה מדוע הערכים הללו כל כך מובנים מאליהם כמגדירי הצלחה, ומהו הקשר של אימוצם לחוויות האושר והסבל של בני האדם. (ראו התייחסות נוספת אל נושא זה במאמר שבספריה זו בשם "לקראת מה מגדלים אנו את עצמנו וילדינו").
דרך שכיחה נוספת לעידוד השאיפה להצטיינות היא הענקת פרסים לאלה העומדים בסטנדרטים הגבוהים שהוצבו בפניהם. בכל אשר נפנה בחיינו נגלה רשימה ארוכה של פרסים. בצבא נתקל במושגים כמו חניך מצטיין, יחידה מצטיינת וכו', ביום העצמאות יזמן אליו הנשיא את החיילים המצטיינים, ובמלחמה יקבלו הלוחמים המצטיינים עיטורי גבורה למיניהם. באוניברסיטה נפגוש במצטיין דקאן, מצטיין נשיא, סיום לימודים בהצטיינות וכו', ובהמשך יזכו החוקרים החרוצים והמוכשרים בפרס ישראל, בפרס וולף, בפרס נובל וכו'. בתעשייה יכריזו על העובדים המצטיינים, שלבטח יזכו בבונוסים מצד מעסיקיהם. בעיתונות יעניקו את הפוליצר והסוקולוב ועוד, בספרות יחלקו את המאן בוקר והנובל, בעיתונות את הפוליצר, בקולנוע את האוסקר וגלובוס הזהב ועוד, במוסיקה את הגראמי, האמי וכו', ופסנתרנים מצטיינים יתמודדו על המקומות הראשונים בתחרות ע"ש רובינשטיין. בספורט מחלקים מדליות וגביעים וכך הלאה והלאה. בעצם קשה מאוד למצוא תחום כל שהוא בחיינו שאין בו הערכות כאלה או אחרות למצטיינים בו.
אלא שבכך טמון אחד הכשלים של ההצטיינות כערך אנושי אוניברסאלי. ההצטיינות הינה מושג יחסי. היא בהגדרה משקפת את מקומך בהשוואה למתחרים בך. האם אפשר להעלות על הדעת שכל חיילי היחידה יזכו בסיום הקורס לקבל את עיטור החניך המצטיין? הרי במקרה כזה יאבד העיטור את משמעותו. לכן במרבית המקרים הפרס ניתן ליחידים שמספרם מוגדר מראש וכך הוא מבטא את עקרון התחרותיות. אך גם כאשר הקריטריון הוא אובייקטיבי בהגדרתו ולכאורה איננו יחסי, למשל, כאשר הוא ניתן לכל מי שציון הגמר שלו הוא 95, מערכת המבחנים בנויה כך שרק יחידים מסוגלים לעמוד בה בהצלחה רבה, שכן מלכתחילה נועד הפרס לבדל את הטובים יותר מהטובים פחות, ואם תהייה אינפלציה של מצטיינים יאבד הפרס את משמעותו כממריץ תחרותי. אחת התוצאות האכזריות של מדיניות כזו היא שהטובים פחות, שהם כמובן הרוב, זוכים לכינוי "בינוניים", ובינוניות, כמו לוזריות, הפכה למילת גנאי מעוררת בוז.
וכמו שתואר לעיל, התחרותיות אכן גובה מחירים. העובדה שרק שכבה דקה מאוכלוסיית העולם יכולים לזכות בהכרה על הצטיינותם, מותירה לעיתים קרובות חלקים לא מבוטלים מהשאר בחוויות של כישלון, תסכול, חוסר אונים וכעס אשר מאיימים על תחושת הערך העצמי ועל המוטיבציה שלהם. אחת התגובות השכיחות לכך היא "הקטנת ראש", כלומר, ויתור על ציפיות וחלומות ונטייה להשלמה המובילה להימנעות מהתמודדות. במקרים קיצוניים, בקרב אלה שהיצר התחרותי שלהם גבוה מאוד ותפיסת המציאות שלהם מושתתת על הדיכוטומיה שבין ווינר ללוזר, עלולה אי העמידה בתחרות לעורר בהם תחושת כישלון עזה עד כדי כך שהיא עלולה להוביל לייאוש, לדיכאון ואף להתאבדות. (בקשר לכך ראו המאמר הנ"ל, בפרק א, בסעיף: "חרדת קוביות הדומינו").
יתהה הקורא, האם מה שמוצע כאן אם כך זו עמדה אתית אלטרנטיבית שחותרת לדיכוי יצר התחרות ולוויתור על החתירה להישגיות?!
כלל וכלל לא. החתירה להישגיות היא תולדה של הצורך בהתמודדות עם אתגרי הקיום המשתנים לאורך האבולוציה, והיא מקור אנרגטי אדיר המניע את בני האדם לעוד ועוד גילויים והמצאות המביאים קדמה ורווחה לכלל האנושות.
ואולם מה שהוצג עד כה מצביע על כך שהחתירה להישגיות, בהקשר התרבותי הקיים, קשורה יתר על המידה בערך ההצטיינות, והיא מונעת על ידי מתן ערך מוגזם ליצר התחרות ועידודו מעבר לכל מידה.
הצטיינות מול מצוינות
התחרותיות כפי שאנו מכירים אותה, נתפסת בעיקרה כהתמודדות בין אישית. ואולם לדחף התחרותי יש גם פן שונה בתכלית. כשילד קטן מנסה לבנות מגדל קוביות, וההורה הניצב לידו מושיט את ידו לעברו במטרה לסייע לו, הוא עשוי לדחוק הצידה את היד המושטת ולקרוא: "אני! אני!". הוא מבטא בכך את סקרנותו ואת תשוקתו להתמודד בכוחות עצמו, לבחון, לבטא ולשכלל את יכולותיו, ולאמן עצמו בהשגת שליטה על סביבתו. הצלחה במשימה תגביר בהדרגה את ביטחונו העצמי ועצמאותו ותפחית את חרדותיו ותלותו באחר. אותו ילד אינו עסוק בהתחרות עם ילד אחר אלא עם האתגר שמציבות לו הקוביות. אם יש כאן תחרות זוהי התחרות עם האתגר ועם עצמו. אם סביבתו של הילד תכוון ותעודד אותו להמשיך ולבטא את המוטיבציה מן הסוג הזה, הרי שעם הזמן הוא עשוי לאמץ סגנון חיים שניתן לכנותו: "מצוינות".
כלומר: החתירה אל ההצטיינות מתרחשת במרחב הבין אישי ומכוונת להשגת עליונות על האחר למען השגת תגמול והכרה חברתית. לעומתה, החתירה אל המצוינות מתרחשת בעיקרה במרחב התוך אישי שבין אדם לעצמו ובינו לבין נושא החקירה והיצירה שלו.
הדרך של המצוינות נובעת מהצורך של היחיד לגלות עצמו ולגבש את זהותו וכתוצאה מכך את דרכו האישית, זאת כדי שיוכל להביא עצמו לידי ביטוי מיטבי, אותנטי ויצירתי. התגמול העיקרי בעבור אלה שהמצוינות מאפיינת את דרכם הוא בראש ובראשונה משמעות, חדוות יצירה, וסיפוק רב.
המוטיבציה של מי שהולך בדרך המצוינות היא אינטרינזית (פנימית) ביסודה, כזו הנובעת מהחוויה והעניין שבהתמודדות עם האתגר, בעוד שהשואפים להצטיינות מונעים בעיקרו של דבר על ידי התגמול החיצוני, האקסטרינזי, המצפה להם בסוף הדרך.
בלשון אחרת ניתן לומר שהחותר למצוינות מעמיד עצמו בשירות העניין, בעוד מי שחותר להצטיינות מעמיד את העניין בשירות האני.
ובל נטעה, כולנו בני אדם ולכולנו נעים לקבל טפיחה על השכם, אבל השאלה היא האם היא אכן nice to have, או שזהו טעם הדבר? באותו אופן ברור שגם כאשר אדם מונע על ידי הדחף להצטיינות הוא עשוי להנות באופן אינטרינזי מפעילותו. אך אפשר להניח שהדבר יהיה בבחינת תוצר לוואי של פעילותו ולא עצם מהותה.
כאשר יש משקל רב מדי לתגמולים המתקבלים מן החוץ, אך טבעי הוא שנכוון את ה"אנטנות" שלנו החוצה. כלומר, נפתח מיומנות באיתור וזיהוי הציפיות מאתנו. הדבר יבוא על חשבון ההקשבה החופשית פנימה אל ערכינו, נטיותינו, והעדפותינו האותנטיות. באופן בלתי נמנע תתחזקנה כתוצאה מכך הנטיות לריצוי ולקונפורמיות, מה שיפגע ביצירתיות ובמקוריות שלנו, ובחשיבה הביקורתית העצמאית. בנוסף לכך, אורח חיים של תחרות על הכרה ותגמולים אחרים עשוי ליצור חוויה מתמדת של עמידה במבחן וצבירה של מתח ואף חרדה כתוצאה מכך.
לעומת זאת, גישה של יצירתיות חופשית המאופיינת ב playfulness, ובחדוות יצירה תהייה משוחררת בהרבה ממתחים מסוג זה, בייחוד כאשר את מקום השיפוטיות החיצונית יחליף כאן "התחקור שאחרי הטיסה", כלומר הרצון לנתח, ללמוד, ולהפיק לקחים למען שכלול עצמי.
החתירה אל ההצטיינות מכוונת בדרך כלל אל יעד עתידי מוגדר המהווה את הקריטריון להצלחה. לעומת זאת העיקרון המנחה את החתירה למצוינות הוא the sky is the limit, כלומר, תכלית החתירה, טרם שהיא מתורגמת ליעדים אקטואליים, היא מטרת על המבטאת את השאיפה להתהוות והשתכללות מתמדת. לכך יש השלכות עמוקות על אופייה של ההתקדמות בדרך: בעיני החותר להצטיינות עשויה הדרך להיתפס כראויה רק אם היא תשיג את היעדים שהוגדרו לה. ואילו בעיני החותר למצוינות ההליכה בדרך כשלעצמה - היא המקור לתגמול ולסיפוק, והמגדיר של מהות ההצלחה, אם היא מביאה לידי ביטוי איכויות של יצירה ושל התפתחות מתמדת.
מדגים זאת הסיפור הבא: נער הגיע לטיפול בשל לחצים שסבל מהם. הוא היה שחקן טניס מעולה ומאמניו חזו לו עתיד מבטיח. ההשקעה שלו באימונים היתה עצומה ותובענית מאוד. הוא אמר שמטרתו היא להיות בעתיד אחד מעשרת הגדולים בדירוג העולמי. "תניח", אמרתי לו, "שאתה כבר בן 36, כבר בשלהי הקריירה שלך, השתתפת באין ספור תחרויות ניצחת, הפסדת, ראית עולם, הרווחת הרבה כסף, עשית את מה שנראה שאתה הכי אוהב, אבל בשום שלב לא הגעת להיות אחד מעשרת הגדולים". עוד טרם הספקתי לנסח את שאלתי קרא הנער באופן פסקני: "אז הלכו לי החיים!!".
הוא לא העלה אז על דעתו שהיתה קיימת אפשרות שיענה לי: "חבל, היה נחמד אילו הייתי מגיע להיות בין עשרת הגדולים, אבל אני רואה עצמי בר מזל גדול על שחייתי את חיי עד עכשיו בעשיה של הדבר שהכי מרתק ומהנה אותי ושיש לי כלפיו תשוקה גדולה גם היום".
מי שעסוק ברדיפה אחר ההצטיינות משעבד לפעמים את מרבית משאביו הנפשיים ואף החומריים לטובת הדבר. ומכיוון שהקריטריונים לעמידה ביעדים מוגדרים מראש, מקבלת פעילותו תבנית של פרויקט התובע התמסרות מירבית. לעומת זאת החתירה אל המצוינות איננה פרויקט שבסיומו מחלקים פרסים. זהו אורח חיים שהערך המוביל בו הוא כאמור ההתהוות וההשתכללות המתמדת. ומכיוון שכך, הרי שמדובר כאן בריצה למרחקים ארוכים ולא בריצה אנאירובית למרחקים קצרים.
כלומר אם החתירה למצוינות היא אורח חיים הרי שאין מקום לכך שערך אחד, יהיה חשוב ככל שיהיה, יבטל את חשיבותם של ערכי חיים אחרים. מצוינות כאורח חיים ולא כפרויקט, מחייבת שווי משקל דינמי בין ערכי החיים החשובים, ולכן ה"מקסימום" צריך לפנות את מקומו ל"אופטימום". ודווקא משום ש'השמיים הם הגבול' הדגש אינו יכול להיות על מטרה מוגדרת, אלא על איכותה של הדרך. ואיכותה של הדרך תתבטא באופן בו אנו מתייחסים אל מה שאנו בוחרים לעשות בתחומי החיים השונים שלנו, בין אם מדובר בהתפתחותנו האישית, בקריירה, בזוגיות, בהורות ובכל דבר אחר.
אם יחסנו אל מה שאנו עושים יתבטא ביושרה, באחריות, בהקשבה, בפתיחות ללמידה ולבחינה עצמית, בגמישות, בסבלנות, בסקרנות, בתשוקה ועם זאת במידתיות - הממוקדים כולם בשירות העניין - יהיה זה אורח חיים של מצוינות.
ומכיוון שזוהי העמדה המתבקשת כלפי ערכי החיים כולם, אזי "השמיים יכולים לחכות". כלומר, במקום תחרות, לעיתים פרועה ולא מאוזנת של "משוגעים לדבר אחד" המאפיינת לא פעם את החתירה להצטיינות, הרי שהאופטימיזציה שבאה במקום המקסימיזציה כערך מוביל, תאפשר חיים מאוזנים, מידתיים, הוגנים, ועל כן גם שפויים יותר.
סוף דבר
העולם מלא באנשים משני הסוגים המתוארים לעיל, ואולם יותר מדי אנשים מאמצים לעצמם את ערכי החברה התחרותית, חלקם מבלי דעת, חלקם מתוך הזדהות, וחלקם מתוך תחושה של חוסר ברירה מפחדם "לאחר את הרכבת". אחת התוצאות הקשות מכך היא שציבורים גדולים של אנשים חיים כבתוך מרוץ, כשהם מנוהלים על ידי מדיניות של מקל וגזר. קשה מאוד לעמוד בפני הכוחות החברתיים שמעצבים אותנו. אנו חשופים ללא הרף למניפולציות כלכליות ופוליטיות, ועוברים מצעירותינו מעין שטיפת מוח תקשורתית שמכוונת לרתום אותנו למכניזם הכלכלי של תרבות הצריכה, ולהשתלבות צייתנית במכניזם הפוליטי של תאוות השררה.
אנחנו חיה חברתית. התפתחנו לכוון זה בשל הצורך לגבור על יצורים חזקים מאתנו שלא היינו מסוגל להתמודד אתם כיחידים. יש יתרונות רבים למבנים החברתיים: הם מקנים לנו ביטחון נפשי, כלכלי, ופיזי. הם מספקים ערכים משותפים, ובכך יוצרים תחושת שייכות ומעניקים משמעות. אולם חברתיות אל לה להפוך לעדריות שבה מתמוססת זהותנו הייחודית אל תוך זהות בולענית קולקטיבית המטשטשת את ההבדלים הבין אישיים. במצב דברים שכזה ינוהל היחיד על פי "צו האופנה", על פי ה"כמו שצריך", ועל פי הציפיה המעיקה ל"הצלחה בחיים". המתח הנובע מן ההשתעבדות לציפיות מעין אלה גובה מאתנו לאורך השנים מחירים נפשיים ופיזיים כבדים.
החלטתה האמיצה של סימון ביילס מהדהדת את השאלה עד כמה בחירותינו מייצגות אותנו כאינדיבידואלים? אנו עלולים לגלות יום אחד שביטלנו עצמנו בפני הסטנדרטים האופנתיים אותם אמצנו מבלי דעת, במקום "להפנות את האנטנות פנימה" כדי לאתר את הצרכים, הנטיות, הכישורים, והתשוקות שלנו.
מדגים זאת הסיפור הבא: רופא צבאי מספר בעצב רב על כך שהיה בנעוריו תלמיד מחונן וכולם אמרו לו לפנות לעתודה ברפואה, זאת מכיוון שזה מקצוע מכובד ונחשב, ומכיוון שהוא יכול... ומאחר שתמיד היה תחרותי מאוד וחתר להצטיינות, היה זה גם מה שהניע אותו בזמן שהיה סטודנט לרפואה, והוא נבלע אל תוך המרוץ . רק בשנה הרביעית כשהחל להיחשף יותר ויותר לנעשה בבתי החולים נפל לו האסימון שבכלל אינו רוצה להיות רופא, ובעצם התחום האהוב עליו הוא היסטוריה. אלא שבשלב זה כבר לא היה בכוחו לעזוב, בין השאר בשל לחצים מבית, ולא היה איש שיכול היה להעלות בפניו את האפשרות שעצירה של לימודיו בשלב הזה, עשויה להיות דווקא בחירה של "ווינר" ולא של "לוזר" כפי שחונך לחשוב.
אבל מי יודע, אולי למרות זאת, כשנראה שכבר אינו מנוהל יותר על ידי שאיפותיו התחרותיות להצטיינות, יוכל להתפנות לגילוי האתגרים האינטלקטואליים, הערכיים והרגשיים שמזמן בפניו מקצוע הרפואה.
