("הארץ, 16.10.15)

תגובה למאמרו של בני ציפר– "מה כל כך רע

בטיפולי המרה?" ("הארץ" 10.10.2014)

 

רקע: כידוע, נטיות הומוסקסואליות נחשבות

כ"סטיה נפשית" במגזר הדתי, ומוקעות חברתית.

נערים דתיים המגלים בעצמם נטיות כאלה נקלעים

למצוקה רבה. רבני המגזר הקימו מסגרת בשם

"עצת נפש" שעוסקת במה שכונה "טיפולי המרה",

כלומר, בניסיונות לשחרר את הנערים מנטיותיהם ההומוסקסואליות, ולהחזירם לחיק החברה ההטרוסקסואלית. הדבר נעשה באמצעות מפגשים קבוצתיים ואישיים, הנוקטים בטכניקות ממדעי החברה והפסיכולוגיה. התופעה עוררה התנגדות רבה בקרב חברי הסתדרות הפסיכולוגים וזכתה לפרסום בכלי התקשורת. בתגובה לכך נכתב מאמרו של מר בני ציפר מ"הארץ" בזכות "טיפולי ההמרה", בו הוא, בסגנונו הפרובוקטיבי, מתבטא בציניות לגבי מקצועיותם של הפסיכולוגים ושל המקצוע בכלל.

 

הדברים דלהלן נכתבו ופורסמו כתגובה לכך:

כפסיכולוג קליני, ברצוני למקד את תשומת הלב בהיבט חשוב ורגיש של "טיפולי ההמרה" (הדברים נכתבים בלשון זכר שכן לא התנסיתי בטיפול בלסביות מן המגזר הדתי). מדי פעם קורה שנער דתי מגלה בעצמו נטיות הומוסקסואליות. בדרך כלל הוא יגיב על כך במצוקה רבה. כמעט תמיד ייתפס הדבר בעיניו כסטייה", והוא יראה עצמו ככישלון בלתי נסלח , בלתי ראוי - בעיניו, אך גם בעיני משפחתו וחבריו – להיות חלק מהעולם שבתוכו גדל. מצב כזה מוליד לא פעם מחשבות התאבדות.

ברור על כן שבעבור נער שכזה, מה שמציעה לו "עצת נפש" הנו  לא פחות מישועה, והציפיות ממנה גבוהות ביותר, וכפי שניתן לשער, לא פעם נואשות.  וכאן בדיוק טמונה הסכנה: אם יסתיימו "טיפולי ההמרה" בהצלחה, כלומר, ב"חזרה" שלמה אל חיק ההטרוסקסואליות, לא יהיה מאושר ממנו. ומה עם לא?

מה אם יש משהו עמוק, מהותי, ואולי אף גנטי בנטיותיו של הנער, ש"מומחי" "עצת נפש" אינם יכולים לו? האם הם מבינים לאיזה מצב נפשי הם קולעים אותו? האם הם תופשים עד כמה מסוכן יהיה אז מצבו? עד כמה תגבר אז סכנת ההתאבדות?

לכן זו עצתי למומחי "עצת נפש": אם נפש הנער יקרה לכם, דאגו לכך שלפני תחילת ה"המרה" אצלכם, יעבור הנער טיפול נפשי מקדים, אצל פסיכולוג פתוח והוגן, שיכין אותו גם לאפשרות שה"המרה" לא תצליח, והוא יצטרך להתמודד, מתוך קבלה וכבוד עם גורלו יהיה אשר יהיה.

ומלה לבני ציפר, המגלה בורות לא רק ביחס לפסיכולוגיה, אלא גם ביחס ל"עצת נפש". ה"המרה" מחייבת להניח שהנטייה ההומוסקסואלית היא הפיכה, כלומר, לשיטתה, זו פתולוגיה הנובעת מהשפעות סביבתיות בהתפתחות הנער. לצורך זה מגויסות שיטות טיפול פסיכולוגיות, חלקן מבוססות על הנחות פסיכולוגיות מיושנות (למשל, ההנחה שהצירוף של אם דומיננטית ואב חלש עלול להוליד נטיות הומוסקסואליות בשל הקושי להזדהות עם דמות האב). אם כך, יוצא שהערעור שציפר מערער על תקפות מקצוע הפסיכולוגיה, לא פוסח גם על מומלציו שלו.