זוגיות אמיצה ומאושרת - עשר תובנות
ראשי הפרקים:
הקדמה
-
ההצהרה ההדדית מתחת ל"חופה" –
ההתחייבות לאושרו של בן הזוג -
קבלה לעומת שיפוטיות
-
הוויתור על הניסיון לשנות את בן הזוג
-
עיקר ותפל
-
מהות ותפאורה
-
האחריות למצוקתו של בן הזוג
-
אמון בסיסי
-
סקרנות אכפתיות ושיתוף אינטימי
-
לחוד - ביחד / התקשרות - נפרדות
-
זוגיות: ערך העומד בפני עצמו - מבנה ותהליך
סוף דבר
הקדמה
הנושא, כמו גם הדיון על האושר בכללותו, זוכה להתייחסות מקיפה לכל אורך ההיסטוריה. הדבר בא לידי ביטוי במיתולוגיות השונות, בספרות היפה ובתיאטרון, כמו גם במחקר ובתאוריות החברתיות והפסיכולוגיות. וכמו שנאמר בפרק "מבוא" שבאתר זה (haimperry.com), הניסיון המצטבר בחדר הטיפול מהווה צוהר משמעותי נוסף להתבוננות בנושא.
ההנחה שב בסיס הדברים היא שביסוד יחסי הזוגיות באשר הם, מעבר להבדלים תרבותיים, סגנונות חיים ודפוסים מיניים ספציפיים, קיימים צרכים אנושיים בסיסיים, שהערכים המתוארים להלן מבטאים אותם.
עם זאת, מכיוון שניתן להחיל את המונח "זוגיות" על תחום רחב מאוד של קשרים, ובכלל זה קשרים אקראיים, קשרי עבודה ויצירה וכו', השימוש במונח זה מתייחס כאן בעיקר לזוגיות המייצגת את השאיפה של שני בני זוג ליצור ביניהם חוויית חיים משותפת.
התובנות בהן דן מסמך זה מובאות במטרה שתשמשנה מעין מגדלור ומורה דרך. תכליתן היא לספק לבני זוג אמות מידה לבחינה עצמית. הן מכוונות לשרטט תמונה מוחשית עד כמה שניתן של "הרצוי" ועל כן מעמדן הנו אידאי בעיקרו. יש לשער שהקורא ינוד בראשו כאומר: "זה נראה כל כך אוטופי האם יש באמת זוגות כאלה?". התממשות כל הערכים הללו יחד בחייו של זוג כל שהוא אכן יכול להצטייר כבלתי ניתן להשגה. ועם זאת, הניסיון מלמד שהבנת חשיבותם, ובעקבותיה החתירה אליהם, עשויה לשפר במידה רבה את איכות החיים בזוגיות ומעבר לה.
לא פשוט לסדר את הערכים המוצעים כאן באיזו שהיא היררכיה מובנת מאליה על פי מדת חשיבותם, שכן זוגיות טובה היא זו שמקיימת סינרגיה בין מכלול הערכים הללו. ובכל זאת יש לי סימפטיה מיוחדת למה שמסמל בעיני מעין אבן ראשה בעלת פוטנציאל ניבוי לא מבוטל לגורלו ואיכותו של הקשר הזוגי:
1. ההצהרה ההדדית ש"מתחת לחופה" – ההתחייבות לאושרו של בן הזוג
במונח "חופה" הכוונה כאן לאותה חוויה טקסית בה יוצרים בני הזוג את חוזה הברית שביניהם, את "מגילת הזוגיות" שהם בוחרים לאמץ לעצמם.
דמו אם כן, לעצמכם טקס התקשרות מן הסוג הזה, בו ניצבים בני הזוג זה מול זה, וכל אחד מהם מצהיר בפני רעהו על התחייבותו הבאה: "אני מתחייב כאן בפניך, שבתמורה לכך שבחרת לקשור את גורלך בגורלי ואת חייך בחיי, אעשה כל שביכולתי לעשותך מאושר".
מדוע בחרתי להתחיל דווקא בדבר הזה? מה כל כך מיוחד בו? בחרתי בו משום שהניסיון מראה שאלה שהפנימו את הרעיון שגלום בו מיישמים באופן ספונטני חלק נכבד מהערכים שיפורטו בהמשך, והזוגיות שלהם מאופיינת במידה רבה של ביטחון ואמון הדדי ושל סיפוק ואושר.
האינסטינקטים האנוכיים שלנו מכוונים ביסודם לשימור העצמי והישרדותו. אנו דואגים שלא נקופח, שלא נצא "פראיירים", שלא ננוצל, שנקבל את מה "שמגיע" לנו, ושלא נחמיץ את הטוב שיכול להיות לנו בחיים. על פי אותו היגיון נתפסים לא פעם נדיבות ואלטרואיזם ככאלה העלולים לרושש אותנו ואף לסכן את האינטרסים ההישרדותיים שלנו. ואכן אחת התופעות השכיחות הנחשפת בטיפול הזוגי היא התופעה של מריבות קטנוניות שאינן יודעות להבחין בין עיקר לתפל, ומאופיינות בהעדר נדיבות, חמלה ורגישות אמפתית. יחסים כאלה רוויים בהתחשבנות הדדית קטנונית ומרה, המכונה לעיתים "פנקסנות". כאילו שכל אחד מבני הזוג נושא עמו מחשבון בו הוא מחשב את המאזן שבין מה שהעניק לבן זוגו ובין מה שקבל ממנו בתמורה. יחסים כאלה מאופיינים בחוויה של חוסר אמון וקורבניות, ובהימנעות מלהיענות לצרכיו ומשאלותיו של בן הזוג, לעיתים במודע ולעיתים קרובות בלא מודע (passive aggressive (.
מנגד, אותה התחייבות ש"מתחת לחופה" - פרט לכך שהיא מבטאת את ההבנה העמוקה שזוהי אכן הדרך האפקטיבית ביותר ליצור אקלים של הכרת תודה הדדית, נדיבות והתמסרות – היא מבטאת את מהותה של אהבת אנוש שהיא ההזדהות עם האהוב, הדאגה לרווחתו ולשלומו, ההבנה למכאוביו, ותחושת הערך והסיפוק מן היכולת לעורר שמחה בליבו, ולהצית אור בעיניו.
עמדה כזו, מייצרת שיח של עדינות, התחשבות וקבלה, כפי שיפורט בהמשך, ואחד מביטוייה הוא "ריב הפוך", כלומר: במקומו של הריב המוכר על הזכויות ועל "מה שמגיע" לכל אחד, ("היום תורך", או "סיכמנו שזה התחום שלך" וכו'), בן זוג שרווחתו של בן זוגו יקרה לליבו, יתעקש לקחת על עצמו מפעם לפעם את המטלות שהוגדרו כמטלותיו של בן זוגו, כמו שטיפת הכלים למשל, וזאת מתוך רגישות לעייפותו, או מתוך פירגון לצרכים אחרים שלו באותו הזמן, או פשוט מתוך רצון לפנקו.
אם אושרו של בן הזוג עומד במרכז ההוויה של כל אחד מבני הזוג, הסיכוי לחיים מאושרים ולברית זוגית אמיצה יגבר במידה רבה.
2. קבלה לעומת שיפוטיות
קבלה הוא אחד הערכים הקשים ביותר למימוש. מימושו תובע מאמץ רב, רגשי ואינטלקטואלי, והתמודדות מתמדת עם כוחות נפשיים המאיימים לקעקע את האפשרות הזו. קבלה היא היכולת לקבל את הזולת בשלמותו כמות שהוא. בעצם זו היכולת לקבל את המציאות כמות שהיא. וביסודה היא היכולת לקבל את עצמי כמות שאני.
ככל שמעמיקים לרדת לשורשיו של ערך הקבלה, מבינים שזהו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על אושרו של האדם בכלל, אך זהו נושא למאמר נפרד.
זוגות רבים סובלים עקב הקושי שלהם לקבל זה את זה כמות שהם. הערות ביקורתיות, לעיתים ציניות ואף סרקסטיות שכיחות בקשרים זוגיים רבים. כל נושא עלול להיות בסיס לשיפוטיות ולביקורת: ביקורת על אופן ההתנהלות היום יומית, ביקורת על ההתייחסות הרגשית, על המראה, על ההורות, על התפקוד בעבודה, על תכונות אופי מסוימות ועל העדרן של אחרות, על האינטלקט, ההשכלה והידע, על ההומור, על התפקוד החברתי, על הרגלי ההיגיינה, על הכישורים הטכניים, על התקשורת, ועוד ועוד. בעצם אין נושא שאינו חף מביקורת. התופעה נפוצה כל כך שרבים מקבלים אותה כאילו היתה חלק טבעי ומובן מאליו של הקשר הזוגי.
ואולם אין כמו שיפוטיות, הדדית או חד צדדית, כדי לפגוע באמון ובביטחון של בני הזוג, לצרוב עלבונות בנפשם, לערער את דימוים העצמי, וליצור סדקים בזוגיות. סדקים אלה, אם לא יטופלו, ילכו ויתרחבו עם הזמן. השיפוטיות פוגעת בחוויית הרעות ומרוקנת את הזוגיות מרבדיה האינטימיים. כתוצאה מכך עלול הקשר הזוגי להצטמצם ולהפוך למעין עמותה כלכלית בשירות גידול הילדים. הצורך בחברות נפש, בהזדהות ובתמיכה רגשית עלול לזלוג אל מחוץ לקשר בהעדר אקלים מקבל ותומך בתוכו. מכאן לא ארוכה הדרך לאפשרות של התאהבות ספונטנית במישהו, אשר מבין, מקבל ומזדהה.
גורמים לא מעטים מקשים על קבלת בן הזוג. בתחילת הדרך מתעורר מפעם לפעם הספק האם באמת עשיתי את הבחירה הנכונה, והמחשבה שאינה נותנת מנוח היא שאולי נמצא אי שם מישהו מושלם יותר ומתאים יותר שאתו אני עשוי להיות מאושר יותר.
לעיתים העיסוק המוגזם של אחד מבני הזוג בערך העצמי שלו, והקושי שלו לקבל את עצמו כמות שהוא, גורם לו שישאף לראות בבן הזוג מראה ממנה תזהר יותר דמותו שלו בעיני עצמו וסביבתו. בן הזוג ייתפס אז כמעין שלוחה שלו (בבחינת "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה"), ועל כן כל רבב בדמותו של בן הזוג, כמוהו כרבב בו עצמו.
התרבות הסובבת מעמידה למולנו מודלים מושלמים בכל תחום ותחום. באופן טבעי מדגיש הדבר את ה"אין", את מה שחסר בנו ובזולתנו, והאדם כידוע מתקשה לראות את דבשתו הוא. כתוצאה מכך עלולות להתעורר ולהתחזק תחושות מטרידות של החמצה. אותה תרבות גם מעודדת דימויים של "ווינרים" ו"לוזרים", כך שהיא עלולה לטעת בנו חוויות כישלון אם בן הזוג שלנו לא עונה לאותם הדימויים.
מהי אם כן אותה קבלה החיונית כל כך לחוסנו ואושרו של הקשר הזוגי?
אמירה ישנה טוענת שכל זוג צריך "להתחתן פעמיים בינו לבין עצמו" – בפעם הראשונה אנו מתחתנים עם מי שחשבנו שהוא בן זוגנו, ובפעם שניה עם מי שלמדנו להכיר ולהבין שכך הוא בן הזוג שעמו התחתנו. על פי עמדה זו, ה"חתונה השניה" היא החשובה בין השתיים, מכיוון שהיא מבטאת את היכולת לבחירה מציאותית ונטולת אידאליזציות של בן הזוג. זהו השלב בו כברת הדרך המשותפת של בני הזוג כבר מאפשרת להם להתוודע אל הרגישויות ההדדיות, אל החולשות והמגבלות, ואל מכלול ה"נדוניה הנפשית'' שכל אחד מהם מגיע עמה אל הקשר לטוב ולרע. וזוהי, ברוח אותה האמירה, העת של כל אחד מבני הזוג לשאול עצמו: "האם עתה, לאחר היכרות זו, אני בכל זאת חוזר ובוחר בבן זוגי, על היש ועל האין שבו, על הקל ועל הקשה עמו?". אם התשובה היא חיובית, אם "עסקת החבילה" הזו טובה בעיני כל אחד מבני הזוג והם בוחרים לחיות עמה, אזי עליהם לקחת אחריות על הבחירה הזו. ולקחת אחריות פירושה לקבל. לקבל את בן הזוג כמות שהוא, מבלי לנסות לשנותו, מבלי "כן, אבל" ו"אילו רק" שמשמיטים את הקרקע תחת אותה הבחירה.
אבל בניגוד למה שעשוי להשתמע מהרעיון של ''הנישואים השניים'' - כאילו מדובר כאן באיזה אקט מכונן חד פעמי - האתגר של הקבלה ילווה את בני הזוג לכל אורך חייהם. ראשית, כי קשה מאוד להשתחרר מהתפיסות האידאליות ומהציפיות הנובעות מהן על "איך הדברים צריכים להיות". גם אם איננו מודעים לכך, אנו משווים ללא הרף את בני זוגנו לדגם של התנהגות ראויה בעינינו, וכמובן שאין אדם המסוגל לעמוד בציפיות למושלמות בין אם מדובר באמנות הבישול, במראה החיצוני, ביכולות האינטלקטואליות, בכישורים החברתיים וכך הלאה והלאה. התסכול הנובע מהשוואות כאלה הוא אחת הסיבות מדוע כל כך קשה להגיע לקבלה שלמה של בן הזוג כפי שהוא.
"nobody is perfect'' אומר הביטוי הידוע. ואכן כל אחד מגיע לקשר עם "החבילה" שלו. אלו הן החבילות הנפשיות והפיזיות שחווה בחייו או ליקויים כאלה או אחרים שנולד עמם. האחד גדל בתוך משפחה שיפוטית מאוד שהפכה אותו רגיש מאוד לביקורת והאחר נולד עם דיסלקציה שעיצבה את כישוריו האינטלקטואלים. למשל, לקבל את בן הזוג הרגיש לביקורת, משמעו להיות מסוגל להכיל ולהרגיע את בן הזוג שבשל רגישותו נדמה היה לו שהוא מותקף ועל כן הוא עשוי להגיב בתגובה מתגוננת-תוקפנית, שמחייבת הכלה סבלנית מתוך הבנה של רגישותו. אך אם בן זוגו יהיה רגיש מצידו לחוסר צדק ולתוקפנות אתגר הקבלה יהיה קשה שבעתיים, ובמקרים מסוימים יצריך התערבות טיפולית.
בן הזוג האחר שנניח שיש לו דיסלקציה עשוי לשאול את בן זוגו האם ''כשהיית צעיר'' כותבים עם ה' אחרי הת' (הייתה) או בלעדיה, או אף לא להיות מודע כלל לכך שעלולה להיות כאן שגיאה. יש לא מעט בני זוג שהיו מגיבים באכזבה מהולה בעוקצנות מלגלגת, או בהערות כמו: "אלף פעמים כבר אמרתי לך...", לעומת אלה שמבינים שדיסלקציה אינה משהו שאפשר לצפות להיעלמותה, ולכן היו עונים באופן ענייני וללא שמץ של ביקורת: "בלי ה".
מה שעוד מאתגר את יכולתנו לקבל את בני זוגנו לאורך זמן, אלו השינויים שאנו עוברים במהלך השנים. בחלקם הם תולדה של התפתחויות חיצוניות, כמו הצלחות וכישלונות בחיים - בקריירה, באתגרי ההורות, בבריאות ועוד, שמשחררים מאתנו צדדים אישיותיים והתנהגויות שלא באו לידי ביטוי קודם לכן. בחלקם הם תולדה של התפתחויות פנימיות הנובעות משינויים תלויי גיל שאף הם תובעים מבני זוגנו יכולות הסתגלות וקבלה מחודשות. (על השינויים הקשורים בהזדקנות והשפעתם על הזוגיות בהקשר של נושא הקבלה ראו המאמר: "לאמץ את הזדקנותנו" באתר המוזכר לעיל תחת הספריה "תובנות מחדר הטיפול").
וכמו שניתן להבין מרוח הדברים, עמידותה של יכולתנו לקבל את בן זוגנו לאורך זמן היא במידה רבה השתקפות של עמידותה של אהבתנו ודאגתנו כלפיו ושל מחויבותנו לאושרו.
אהבה נדיבה ומקבלת היא היכולת להבין את מניעיו של בן הזוג. היא היכולת לחמול עליו במצוקותיו, היכולת לסלוח לו על טעויותיו, היכולת להבליג על כעסיו, היכולת לפרגן לו, היכולת לנהוג כלפיו בעדינות, היכולת להניח לזוטות ולדעת להפריד עיקר מתפל, היכולת להניח לעלבונות ולא לנטור, היכולת לדעת לוותר ולהתפשר, והרשימה עוד ארוכה.
הדוגמאות הבאות ממחישות את האתגר שבקבלת בן הזוג כמות שהוא ואת ההזדמנויות הנוצרות כתוצאה מההתמודדות עם אתגר זה.
"אבל אתה הרי יודע שאני אוהבת אותך"
הם גרים ביחד. הם בסוף שנות העשרים. שניהם משכילים מאוד. יש הרבה נושאים משותפים ביניהם, במיוחד בתחום האינטלקטואלי. אלא שהוא אדם רגשי שזקוק לגילויים של רגש מצד בת זוגו, ואילו היא שכלתנית, עצורה רגשית ולא נותנת לרגשותיה ביטוי חיצוני, פיזי ומילולי. הוא חווה תסכול מתמשך. יום אחד, בבואו הביתה, התפרץ לעברה:" זה לא נראה שזה ממש מזיז לך שחזרתי הביתה! שום דבר לא נופל לך מהידיים כשאני נכנס בדלת! היחידה כאן שקופצת עלי זו הכלבה!". בת זוגו התבוננה בו בתימהון ואמרה: "אבל אתה הרי יודע שאני אוהבת אותך".
יש בני זוג שהיו מרגישים סוג של ייאוש מתגובה שכזו. בינם לבין עצמם אולי היו מסננים: "חבל על הזמן, היא מקרה אבוד, היא לעולם לא תוכל להבין על מה אני מדבר, אין לה את זה". ואולם תתכן גם תגובה תפיסתית-רגשית-התנהגותית אחרת. יש להניח שאם כבר עברו לגור יחד הרי שיש לו כבר מושג על טיבה של חברתו. מצד אחד ייתכן שבשל כך הוא שוקל להיפרד ממנה, לבטח סגנונה הרגשי בא לידי ביטוי גם בנושאים נוספים. אבל מצד שני אם היא יקרה לליבו, והוא אוהב ומקבל אותה למרות מגבלותיה, ייתכן שהאירוע יצור עבורם הזדמנות לדבר על צורכיהם. זו תהיה הזדמנות בעבורה לחזק את המודעות שלה לקשייה מחד ולצרכיו של בן זוגה מאידך. כתוצאה מכך תוכל להבהיר לעצמה מה עשוי לשמחו ולעשות לו טוב. יש להניח שכאשר תחבק אותו בבואו בפעם הבאה תרגיש טוב גם היא. מצד שני, יהיה עליה להבהיר לו שעל אף מודעותה המתפתחת, קרוב לוודאי שיהיו לא מעט פעמים בהם היא תגיב כמו שהגיבה עד היום, כי כך היא בנויה. אם התקשורת שלהם פתוחה וחברית היא תוכל לומר לו שמה שהיא צריכה ממנו זה שיקבל אותה ככזו, ובמקום להתפרץ עליה, שיבוא בחיוך חם ויאמר לה: "מעופפת חמודה שלי, תביאי חיבוק לחבר המתגעגע שלך" איזה הישג יהיה זה בעבור שניהם.
"למה תמיד אתה מאחר??"
היא אדם מסודר ומתוכנן. כשהיא קובעת להיפגש עם מישהו, איחור לא בא בחשבון. זהו בעבורה עניין של התייחסות בסיסית והיא מכבדת את זולתה כשם שהיא מכבדת את מילתה. לכן היא יודעת שכדי שלא תאחר יהיה עליה לחשב לאחור את הזמן הדרוש למציאת חניה, את ההגעה משם ליעד, את זמן הנסיעה המשוער ואפילו את הזמן מרגע עזיבת הדירה ועד התנעת הרכב. היא מודעת לכך שיש הרבה גורמים שאינם בשליטתה, כמו אירועים לא צפויים בכביש, או שכן שיעצור אותה לעניין דחוף טרם שתכנס לרכבה. לכן היא מוסיפה לתכנון שלה "תקורה", כלומר, תוספת זמן הכרחית, אם אינה רוצה לאחר. היא תמיד תעדיף להקדים מאשר לאחר. ובנוסף לכך היא גם לא תרצה לנהוג במתח ובמהירות מופרזת כתוצאה מקוצר זמן. בן זוגה לעומתה שונה ממנה לחלוטין. הם קובעים לצאת מהבית בשעה מסוימת, אבל זה אף פעם לא קורה. הוא תמיד אומר בסדר אבל תמיד ימצאו לו ברגע האחרון עוד דברים שיעסיקו אותו. היציאות שלהם מלוות במתח ובכעס, הם רבים על מהירות הנסיעה שכמובן נועדה לצמצם את הנזק, וכבר במחצית הדרך היא מודיעה למי שצריך שכנראה תתאחר והוא לא מבין על מה כל המהומה. היה זמן שעוד אמרה לו: "אתה רואה כמה שזה חשוב לי להגיע בזמן, וכמה שאני רגישה לנושא הזה, אבל אני מרגישה שאתה לא שם עלי. אני חווה זאת ממש כהתעללות!". הוא תמיד נדהם מהאמירה הזו, מתנצל ומבטיח לה שישתדל. אבל זה כמעט אף פעם לא קורה. היא יודעת שהוא אוהב אותה מאוד ובדרך כלל הוא מתייחס אליה בכבוד ומפרגן לה, ולכן היא תוהה: מה אני לא מבינה כאן לעזאזל?! יום אחד נפל לה האסימון: ידעה מזמן שיש לו מילדות הפרעת קשב וריכוז. זה בא לידי ביטוי למשל כאשר היא מדברת אליו ממרחק של שני מטרים והוא לא מתייחס אליה! כמובן שנפגעה מאוד מכך בתחילת הקשר, עד שבברורים חוזרים אתו קלטה שהוא כלל לא שמע אותה, ושזהו פן לא שגרתי של אותה הפרעת קשב וריכוז. לכן גם בנושא העמידה בזמנים הזמינה אותו לשיחה על העניין. ואז התבררו לה שני דברים: 1. שהוא כלל לא שם לב שהוא מאחר. כאילו שהשעון הפנימי שלו שאמור לתת לו דין וחשבון שוטף על מצבו בזמן לא מתפקד באופן דומה לשלה, דבר שלגביה הוא כל כך מובן מאליו. היא מבינה שהוא בעצם חסר אוריינטציה במרחב הזמן. 2. היא קלטה שהיחס שלו לאיחורים שונה לגמרי משלה. אולי כתגובה הישרדותית לאותה בעיה שלו שגרמה לו כבר מילדותו לסכסוכים עם סביבתו. במשך הזמן התפתחה בו התייחסות חריגה לנושא העמידה בזמנים. כשנקבע זמן לפגישה לצורך פעילות כל שהיא הוא ראה בכך מעין אינדיקציה לכוונה כללית פחות או יותר. אם למשל קבע להיפגש עם מישהו בשעה שבע, מבחינתו פרוש הדבר היה שהם אמורים להיפגש "סביב שבע"... המספר שבע היה לא יותר ממראה כוון, כלומר "בערך שבע" וזה יכול היה להיות בקלות גם חצי שעה לכאן ולכאן.
לאחר שנפל לה האסימון החלו הדברים להשתנות בבית. ראשית היא הפסיקה להיפגע ולראות בהתנהגותו זלזול כלפיה. היא גם הבינה שדיבורים עקרוניים לא ישנו דבר, שכן קלטה שהבעיה כנראה מובנית ביסודה במכניזם המוחי שלו. היא זיהתה שהחלו להיווצר ביניהם בנושא הזה יחסים של רודף-נרדף שהעיבו על הקשר כולו, והבינה שאם היא רוצה לחיות אתו בטוב עליה קודם כל לקבל את התופעה הזו כנתון עם כל הקושי שבדבר בעבורה. היא החליטה לעשות הבחנה ברורה בין עיקר לתפל, ובכל הנושאים שהיו פחות קריטיים בעיניה בחרה להכיל את האיחורים ולחסוך מעצמם את המתחים האינסופיים. הם הגיעו להבנה שכאשר תאמר לו שאחור בנושא מסוים אינו בא בחשבון בעבורה, כמו הצגת תיאטרון למשל, היא תקח על עצמה לתזכר אותו ואילו הוא בתמורה יעשה כל שביכולתו להיות מוכן בזמן. וכן, היא גם הודיעה לו שכאשר הם מאחרים היא זו שתנהג במכונית...
אחד האתגרים שעמדו עד היום בפניהם נבע מכך שהוא היה משוכנע שהוא האדם הסביר והבעיה כולה היא שלה. בעיניו הצטיירה כאדם כפייתי וסבר שהיא זקוקה לטיפול. המהפך התרחש בעקבות שיחות סבלניות ביניהם בהן הוא לא חווה ממנה ביקורת וכעס כלפיו, מה שאפשר לו להקשיב ברצינות לדבריה. הוא הצליח להבין ולהפנים שאכן יש לו בעיה בנושא, ולקלוט כמה סבל נגרם לה בשל התנהגותו, אותו לא הצליח עד כה להעלות על דעתו. זה הביא אותו לידי כך שגם אם עדיין לא יכול היה לפעמים להבין "מה הביג דיל", הרי שעתה היה מוכן לעשות מאמצים גדולים כדי שלא תסבול.
3. הוויתור על הניסיון לשנות את בן הזוג
למרות שזהו מן הסתם תת נושא של ערך הקבלה, בחרתי להציגו בנפרד בשל חשיבותו. דמיינו את ההצהרה הבאה שמצהיר אחד מבני הזוג כלפי בן זוגו: "אני מכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך. בעיני אתה ציפור נפלאה. הבעיה היא שהיא נתונה בכלוב. אני אעזור לך להשתחרר, לפרוש כנפיים ולהראות לעולם את מי שאתה באמת".
למראית עיין זה יכול להראות כהצהרת אהבה של אהוב שרואה את הפוטנציאל הגדול שטמון בבן זוגו והוא חפץ בכל מאודו בהעצמתו. ואולם במבט שני ניתן לזהות כאן שלוש דמויות ולא שתיים: בעל ההצהרה, בן זוגו, והדמות שרואה בעל ההצהרה בעיני רוחו, זו שהוא מצפה שבן זוגו יהפוך להיות לאחר שחרורו מהכלוב. אם נותנים את הדעת על הסב-טקסט של אותה ההצהרה היא יכולה להישמע בערך כך: "בעצם אני מתקשה לקבל אותך כמות שאתה. אבל אם תהפוך להיות מי שאני חושב שאתה מסוגל להיות (ולכן אמור להיות), אז אקבל אותך בשלמותך בזרועות פתוחות". לצערנו זהו מודל שכיח למדי ביחסים בין בני זוג. לא פשוט לנו לוותר על הפנטזיות שלנו ביחס לבני זוגנו ואנו משכנעים את עצמנו שזה רק עניין של נכונות מצידם לעשות את המאמץ הנדרש כדי שיוכלו להפוך להיות מי שהם אמורים להיות בעינינו.
במוצהר או במובלע משדרת עמדה כזו ביקורת ואכזבה מבן הזוג. לא מדובר כאן על אי שביעות רצון מהתנהגויות מסוימות של בן הזוג שלגיטימי לדון בהן. מה שיש כאן זו ציפייה שעצם המהות של בן הזוג תעבור תהליך של שינוי. כלומר האמירה הזו מבטאת העדר קבלה מהותית של מי שהוא. עמדה כזו עלולה עם הזמן לטעת בבן הזוג תחושה שהוא לא מספיק ראוי בעיני בן זוגו, לערער את בטחונו העצמי וליצור מתח וריחוק במערכת היחסים.
ויש כאן פרדוקס שחשוב לעמוד עליו, שהוא נכון לנושאים רבים בחיים: גם אם היתה לבן הזוג היכולת לחולל שינוי כל שהוא בעצמו בכוון שעליו מצביע בן זוגו, הרי שאקלים של ביקורת, גלויה או סמויה, רק יעורר עלבון, כעס והתנגדות לכל סוגסטיה ולחץ מן הסוג הזה. מצד שני דווקא אקלים של קבלה של האחר כמות שהוא, מאפשר לקיים שיח על הנושאים שאולי ניתן לחולל בהם שינוי, באופן שעשוי לעורר בבן הזוג פתיחות ונכונות לבחון את הנושא ולנסות להתמודד אתו מתוך רצון חופשי ולא כי מישהו לא מרוצה ממנו.
כמו שכבר נדון קודם לכן, ה"משולש" עליו דובר כאן, המייצג את הפער שבין הרצוי בעיני האחד ובין המצוי בתחומו של השני, חל כמעט על כל נושא שאפשר להעלותו על הדעת. יכולתנו לקבל את בני זוגנו כמות שהם מבלי לנסות לשנותם, היא על כן כל כך קריטית לבנית ביטחון ואמון האחד בשני, שבלעדיהם לא תתכן זוגיות יציבה ומאושרת לאורך זמן.
4. עיקר ותפל
בשיחות עם זוגות הנשואים בסבב שני על הלקחים שהפיקו מכשלון נישואיהם הראשונים, אמרו רבים מהם שאחד הלקחים הברורים הוא הצורך לדעת להפריד בין עיקר לתפל. "כל כך הרבה ריבים מטופשים היו לנו על שטויות, עד שהרסו לנו את הקשר".
אחד הגורמים השכיחים לאותן המריבות - בוודאי בקרב זוגות צעירים שעסוקים בחיזוק הביטחון והערך העצמי – הוא ההשתלטות של ה"אגו" על התנהגותם. יש אין ספור דוגמאות לכך, כמו: מי יגיד את המלה האחרונה, של מי היה הרעיון מלכתחילה, מי ינהג עכשיו ברכב, האוניברסיטה של מי שווה יותר, דרך ז'בוטינסקי קצרה יותר, אם נכניס את הכלים למדיח ככה ולא ככה נחסוך כך וכך שטיפות בחודש, אסור להשתמש ביוגורט אם תאריך התפוגה עבר בארבעה ימים, צבע ירוק בחדר של הילד מרגיע יותר מצבע פנינה, אין צורך בעוד חולצה יש כבר כמה בסגנון דומה, אסור לקחת אנטיביוטיקה באחור של שעתיים, השקענו כל כך הרבה כסף על הנסיעה אז חייבים למצות את מה שאפשר לראות... אין אדם שלא מכיר את הדברים הללו. וברור שהרשימה הפוטנציאלית יכולה היתה למלא ספר שלם שכותרתו: "ההתעקשויות הקטנוניות שהרסו לנו את החיים".
אחד הסיפורים הכואבים הקשורים לכך הוא סיפורם של זוג שהחליטו סוף סוף לצאת לחופש בצימר בצפון. בדרך החלה מריבה האם ייסעו צפונה דרך ואדי ערה, או דרך ואדי מילק (כביש זיכרון יוקנעם). המריבה התלהטה עד כדי כך שהם סובבו את הגה המכונית וחזרו הביתה! רמת הזעם והמרירות הוציאה להם את כל החשק להמשיך לבלות יחד.
מה שלא התקיים שם הוא: א. החלטה שהם לוקחים לעצמם פסק זמן לרגיעה ולא מקבלים עכשיו כל החלטה. ב. קיום של שיח קשוב וכן החותר להשגת הבנה בשאלה מה כל כך חשוב לכל אחד מהם לנסוע דווקא בנתיב המסוים, שבעבורו היה מוכן לפוצץ את כל החופש?
נבחן עתה שלוש חלופות לסיבות אפשריות, למראית עין לפחות, להתפתחות הריב הזה:
1. תמיד אתה/את מחליט/ה, עכשיו אני רוצה להחליט.
2. תמיד אנחנו נוסעים משם והפעם בא לי לנסוע מכאן.
3. אני מפחד/ת לנסוע דרך ואדי ערה.
במרבית המקרים בהם מתרחשים אירועים מן הזוג הזה, יש קושי לנהל בזמן אמיתי שיחות החותרות להבנת שורשו של העימות, בשל המטען הרגשי הרב, ורק בדיעבד מתגלים מניעים נוספים מתחת לפני השטח. אם נבחן את הטעונים הללו כלשונם לא נצליח להבין על מה כל המהומה הזו. מה שבני הזוג הזה לא הפנימו זה הרעיון שטעמו של כל החופש הזה הוא בראש ובראשונה הרצון להעצים את הקרבה שביניהם. על כן הדרך, הצימר, וכל מה שתכננו לעצמם הם רק "תפאורה", כלומר אמצעים לשם השגת המטרה הזו.
בזוגיות שמושתתת על פירגון הדדי ועל הרצון בטובתו של בן הזוג, זה יהיה מובן מאליו להשיב ב"כן" על כל אחת משלושת האפשרויות. התשובה המיידית על חלופה 1 ו2 תהיה: "סבבה". והתשובה על חלופה 3. תהייה "ברור, אין בעיה"...
ומה קורה כאשר אין ביניהם מערכת יחסים המושתתת על פירגון ונדיבות?
-
תשובה שכיחה על אפשרות 1 תהיה: אני תכננתי את הטיול יש לי שיקולים של זמן ודלק. כשתתכן/י את/ה תעשה/י/ מה שאת/ה רוצה."
-
תשובה אפשרית על אפשרות 2 תהיה: "אז מה אם מתחשק לך, לי דווקא מתחשק לנסוע מכאן, מי החליט שאת/ה זו/זה שקובע/ת?"
-
ותשובה שכיחה על אפשרות 3 היא בדרך כלל נאום מלומד עד כמה הפחד הזה לא רציונאלי ועם קצת קומון סנס ורצון טוב אפשר להתגבר עליו ולא צריך בגלל זה להאריך את הדרך.
כמובן שגישה כזו עלולה להלהיט את הרוחות ולהגיע בסופו של דבר למצב בו כל אחד שולח את האחר לטיפול - האחד יישלח לטיפול בשל חרדה ופרנויה והשני בשל העדר כל רגש של חמלה ואמפתיה. אז מה הפלא שהם חזרו הביתה?
בחלק מהמקרים, בהם מתרחשים אירועים דומים, הסיבות למריבות הן שטחיות למדי ונובעות מהתעקשות מופרכת על "פרינציפ" אגו וכבוד עצמי. עצירה והתבוננות "מגבוה" על האירוע היתה עשויה במרבית המקרים לזהות את תפלות העניין ולפרק את העימות בעודו באבו. מידה של הומור עצמי עשויה אז להחליף את הרצינות התהומית בה לוקחים בני הזוג את עצמם.
ואולם כל אחת משלושת החלופות דלעיל, עשויה להסתיר בתוכה רבדים רגישים וכבדי משקל ששורשיהם נטועים בנושאים לא פתורים בקשר הזוגי, כאשר מה שאירע עכשיו הנו רק סימפטום לאותם זרמי עומק המחייבים התייחסות רצינית מצד בני הזוג. כך למשל אפשרות מספר 3 עשויה להצביע על קיום של מערכת יחסים בה לפחות אחד מבני הזוג מרגיש שבן זוגו מתייחס אליו בחוסר סבלנות, חוסר אמפתיה, וחוסר הערכה עד כדי זלזול! החזרה הביתה מבטאת במקרה כזה מצוקה רבה וקריאת השכמה כלפי אותו בן זוג.
5. מהות ותפאורה
שני סיפורים:
א. יום הולדת
בחור חוגג לבת זוגו יומולדת. הוא מבקש ממנה שתשריין יום להפתעות שהכין לה. הם קובעים להיפגש בנקודה מסוימת ומשם יתחיל מסעם. הוא תכנן את היום בקפדנות כך שהיו לו מספר "תחנות" (למשל מסעדה לארוחת בוקר, מסאז', מסעדה לארוחת צהרים, תערוכה, הצגה וכו'). הדברים תוכננו בקפדנות כשחלק מהדברים כמו המסאז' או ההצגה היו מוגדרים בזמן. בדרך אל התחנה הראשונה (מסעדת ארוחת הבוקר) הם עוברים על יד חנות לדברי אופנה ייחודיים שבת זוגו אוהבת לקנות שם. "רק רגע, אני מוכרחה להציץ מה התחדש שם" אומרת לו בת זוגו ונכנסת פנימה כרוח סערה. הוא מציץ בשעונו ונכנס אחריה. כהרף עין נופלת בת זוגו לזרועותיה של המוכרת: "יו מותק מזמן לא נכנסת, הכל בסדר? את מוכרחה לראות מה שיש לנו עכשיו". והן מתחילות להוריד בגדים מהקולבים ושוקעות יותר ויותר אל עולמן המשותף. בן הזוג מתחיל להיכנס ללחץ ועושה חישובים של הזמן ההולך ומתקצר. "בובי אנחנו מוכרחים להמשיך, כבר אין לנו זמן" הוא קורא לעברה. "שניה" היא משיבה ושוב שוקעת בשלה. עכשיו היא כבר מוכרחה למדוד בגד או שניים עליהם מובטחת לה הנחה משמעותית. הזמן נשכח ממנה וכך גם המודעות לתוכניותיו של בן זוגה.
וכאן נוצרת פרשת דרכים: ייתכן שבן הזוג ירגיש עלבון וזעם. הוא כל כך התאמץ לכבודה, והיא כל כך מזלזלת עכשיו בכל ההשקעה הזו ולא מתייחסת לאיתותי התחנונים שלו, והוא הרי כל כך רצה לעשותה מאושרת. ייתכן אף שיתפרץ בכעס ויצעק שהיא הרסה את כל היומולדת ושלא בא לו להמשיך בתוכנית אם ככה היא מזלזלת.
אבל קיימת גם אפשרות אחרת, מאוד לא שגרתית: הוא יכבוש את זעמו הגואה ויתבונן בה. מזמן לא ראה אותה כל כך נלהבת! ואז חולפת בו מחשבה מפתיעה: למה בעצם החלטתי על התחנות האלה דווקא? זה הרי מפני שרציתי לעשות אותה למאושרת. הלא אם הייתי יודע שהיא תהייה כל כך מאושרת בחנות הזו, ללא ספק הייתי בוחר בה כתחנה חשובה בתכנון שלי! אז לעזאזל ארוחת הבוקר המפונפנת, נמצא כבר משהו בדרך, מרגע זה זוהי התחנה הראשונה בעבורי! והוא משנה את ראשו נכנס פנימה ויחד אתה משתתף בהתלבטויותיה. ואם היא תתלבט האם לקנות את זו או את זו, מן הסתם יאמר לה בחיוך "מה הבעיה קחי את שתיהן"...
מה שהתרחש כאן זו הבנה עמוקה בהבדל שבין אמצעי ומטרה ובין מהות ותפאורה, כשהמטרה מלכתחילה היתה האושר של בת הזוג ואילו המסעדה היתה לא יותר מאשר אמצעי לכך. זה כמובן מאפשר גמישות גבוהה שכן "הרבה דרכים מובילות לרומא", ועל כן לא האמצעי הוא שעומד במרכז ההוויה אלא תכליתו.
ב. טיול באירלנד
זוג צעיר מחליטים לנסוע לטיול בחול. לאחר התייעצות עם חברים החליטו שיכול להיות מרתק וכיף לנסוע לאירלנד. הם יושבים על האינטרנט ולומדים את המסלולים המועדפים. הטיול מתפתח על פי התוכנית. הבחור יותר סולידי ונוטה להיצמד לתכנון, בת זוגו מעריכה זאת ובדרך כלל משתפת אתו פעולה, אבל היא ספונטנית יותר ונוטה לסמוך על האינטואיציה שלה. כמותה גם הוא מצידו מעריך את איכויותיה וזורם אתה, ובדרך כלל יש סינרגיה טובה ביניהם. עכשיו לפנות ערב והם בדרכם מזרחה אל שמורת טבע שמה שנכתב עליה הצית את דמיונם. אחריה יחזרו לדבלין ומשם הביתה. בנקודה מסוימת היא אומרת לו: "בוא ניסע דרומה לכוון הים, נראה לי שזה יכול להיות מדליק שם". אין לו בעיה עם זה. במילא חשבו למצוא מקום לינה כל שהוא בקרבת השמורה ולהתחיל רק למחרת את הטיול בה. הדרך לים מתארכת ובחשיכה הם מגיעים לכפר קטן בקרבת הים. למזלם נמצא להם חדר ללילה. כשהתעוררו בבוקר נדהמו מהמראה היפיפה שנגלה לעיניהם. סיור מהיר שערכו בסביבה רק העצים את הרושם הראשוני: שדה פסטורלי השתרע למולם כמנומנם, אפוף בצלילי פעמוניהן של פרות המלחכות ברוגע את העשב. אך כשהתקדמו עוד כמה עשרות מטרים נשבר השדה בדרמטיות בצוקים אדירים שצנחו באחת על תוך גלי הים אשר התנפצו אליהם בזעף. היא אמרה לו שמגן עדן שכזה לא זזים לפחות שלושה ימים. הוא הביט בה כלא מאמין. "אבל אז תלך לנו השמורה!" אמר. "תראה", אמרה לו, "עד לרגע בו תכננו את הטיול לא ידענו בכלל שקיימת שמורה כזו. זה לא ששנים אנחנו רוצים להגיע אליה. בנינו בדמיון שלנו חלום. אבל כאן זה לא חלום מדומיין, זה חלום אמיתי! נראה לך שלא היינו מתכננים לבוא לכאן אילו ידענו איזה גן עדן יש כאן?!".
הוא עצם את עיניו, משחזר את תמונות השמורה שספג עת התכוננו לטיול. מצד אחד היה הרבה היגיון בדבריה. אבל מאידך הוא לא מת על מה ששיננו לו הוריו השמרנים: "טובה צפור אחת ביד משתיים על העץ". היצר ההרפתקני שבו תמיד התמרד כנגד אמירות שכאלה. אבל דבר אחר לחלוטין הדריך אותו באותו הרגע: מה שגרם לו להתאהב בה כל כך מלכתחילה היו עיניה הנוצצות כשהיתה מאושרת. באותם רגעים יצא לבו אליה ולא היה מאושר ממנו. והוא ידע שעם כל הכבוד לאותה שמורה הם לא באו לכאן כחוקרי טבע על מנת לחקור את שמורותיה של אירלנד. כל הנסיעה הזו במהותה נועדה לחגוג את אהבתם ואושרם המשותף, ולנער את אבק השגרה מעליהם. אירלנד נבחרה בראש ובראשונה משום שנתפסה כתפאורה יפיפייה לטיול רומנטי. הסקרנות ביחס לאותה ארץ שלא היו בה עד כה היתה בסופו של דבר מניע משני. למזלם היתה בו באותו רגע הגמישות לסדר את הראש מחדש לטובת שלושה ימים קסומים של אהבה.
6. האחריות למצוקתו של בן הזוג
לא פעם, בתחילתו של טפול זוגי, רואים בני הזוג במטפל מעין שופט שצריך להכריע בשאלה מי מהם הוא "האדם הסביר" ומי "הבעייתי". לעיתים מתלווה לכך הציפיה שכתוצאה מכך יישאר בן הזוג "הבעייתי" בטיפול אישי, ואילו הוא, "הסביר" יהיה פטור מכך. הרציונל המתלווה לכך מנוסח במקרים רבים בערך כך: "אם הוא רגיש מדי ונפגע מכל שטות, למה זו צריכה להיות האחריות שלי?!". לא פעם מסתתר מאחורי אמירה כזו החשש שיואשם, באחריות למצבו הנפשי של בן הזוג. מה שחסרה כאן זו ההבחנה בין אשמה לבין אחריות. אולי אינני אשם במצוקתו של בן זוגי, אבל האם זה פוטר אותי מלדאוג לשלומו?
מהרגע שבחרתי לחיות עם בן זוגי המסוים הזה, השאלה אם הוא "סביר" כבר אינה רלבנטית. אם מה שהיה לי חשוב זה שבן זוגי יהיה "אדם סביר'' ולאחר זמן התברר לי שהוא רחוק בעיני מלהיות כזה, ואיני מסוגל לקבל זאת ואני מרגיש מוחמץ וסובל, ייתכן שאבחר לקום וללכת. אבל אם אני בוחר מתוך אהבה והערכה, להישאר עם בן זוגי, למרות שאני ער לחולשותיו ורגישויותיו, אזי עלי לקחת אחריות על בחירתי בו. ולקחת אחריות זה להבין באופן מובן מאליו שאיני מתכוון לרדת לחייו בגלל מי שהוא ולייצר על ידי כך יחסים בלתי נסבלים של רודף-נרדף. עיקרון זה תקף גם עבור מי שמחליט להישאר עם בן זוג שלא מתוך אהבה אלא מתוך אילוצים כאלה או אחרים או מתוך אינטרסים. בכל מקרה זו בחירה שיהיה עליו לקחת עליה אחריות. אלמלא כן הוא הופך עצמו לקורבן ואת תסכוליו יוציא לבטח על בן הזוג. כך או כך, בחירה מחייבת להוביל לקבלה וללקיחת אחריות אם חפצים אנו לחיות בתוך קשר חם ומחבק. ומשמעות הדבר היא שלא זו בלבד שאנו לא אמורים להתנכר לרגישויותיו של בן הזוג כאילו זו אינה הבעיה שלנו, אלא שעלינו לפתח רגישות רבה לרגישויות אלה! וללמד עצמנו את דרכי התגובה ואופני ההתייחסות שבכוחן לחסוך ממנו את הנפילה אל בורות הכאב שלו, או לפחות לסייע לו להיחלץ מהם מהר יותר ובפחות כאב.
למה הדבר דומה? נניח שיש בידינו שני מפתחות: האחד שחור והשני לבן. כל מפתח מייצג דפוסי התנהגות שלנו כלפי בן זוגנו. אם נשתמש במפתח השחור כנראה ש"נדרוך לו על היבלות" ונעורר בו מצוקה שתשחרר ממנו מערך של תגובות שגם הוא וגם אנחנו סובלים מהן. (לכך קוראים בסלנג: "גול עצמי”). לעומת זאת אם נשתמש במפתח הלבן, נאפשר לו להימנע מליפול אל אותם הבורות, או כאמור לפחות נסייע לו להשתחרר מלפיתתם. משולים היינו אז כמי שמורחים אלוורה על כוויותיו. כך קרוב לוודאי, יש סיכוי שתשתחרר ממנו הגרסה היותר אהובה עלינו ועליו.
7. אמון בסיסי
נושא האמון בין בני זוג הוא אחד הנושאים הבסיסיים ביותר בהשפעתם על איכות החיים בזוגיות. בכל התרבויות ניתן לזהות את הרעיון על פיו "ביתי הוא מבצרי" ואת הכמיהה האנושית לבית שהוא "מקדש של שלווה ושפיות". שוב ושוב מתארים אנשים את המשאלה לחזור הביתה מיומם, בידיעה שהם יכולים להשיל מעליהם את מסכותיהם ואת כלי ההתמודדות שאמצו לעצמם, בתקווה שבביתם יוכלו להיות הכי אמיתיים ואותנטיים, הכי רגועים, וללא כל צורך להעמיד פנים ולעמוד על המשמר מפני כאב בלתי צפוי. מתחת למעטה ההגנתי נחשפת לעיתים קרובות ציפייה לחוויה של זרועות מחבקות, של קבלה בלתי מסויגת, ושל הבנה אמפתית.
ואכן זה יחשב להישג נעלה אם יצליחו בני זוג להתקרב לאידאל הזה ולהתמיד בו לאורח זמן. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הסיכוי לכך זוהי היכולת לרחוש אמון זה כלפי זה. "אתה בעדי או נגדי?", "אני לא צוחק עליך, אני צוחק אתך", "אל תיקח את זה באופן אישי", הם רק חלק מהביטויים הקשורים לכך. אמון קשור בוודאות שבן זוגי רוחש לי הערכה וכבוד עמוקים. שהוא מקבל אותי כפי שאני - על כל שריטותי, חולשותי, ומחדלי - ושהוא מחפש את טובתי ואת אושרי ונזהר מאוד מלהכאיב לי.
קורה לפעמים שבן זוג אומר או עושה משהו שפוגע באופן קשה בבן זוגו. זהו רגע המאתגר את חוויית האמון בין השניים. במקרים בהם מידת האמון רופפת מלכתחילה הפגיעה בו עלולה להיות קשה. התגובה הפנימית של בן הזוג שנפגע עלולה להיות של עלבון וזעם, ושל התרחקות רגשית, ובמקרים קיצוניים של אובדן שארית האמון, בבחינת "יצא המרצע מן השק", "התגלה פרצופו האמיתי" וכיו"ב.
לעומת זאת כאשר מידת האמון הבסיסי בבן הזוג גבוהה, עשויה תגובת זה שנפגע להיות בערך כך: "אני מכיר אותו לעומק, אני יודע עד כמה הוא אוהב אותי. אילו חשב שמה שהוא אמר או עשה יפגע בי כל כך היתה מתכווצת לו הבטן מכאב. אבל בכל זאת זה בדיוק מה שקרה, אז מה אני לא מבין כאן?!".
תגובה כזו מזמינה הידברות, שיתוף בחוויה וברור של מהות ההתרחשות. לעיתים קרובות יגלה בן הזוג שנפגע כי דווקא דבר מה שהוא זה שאמר או עשה - לעיתים קרובות מבלי דעת או ללא רגישות מספקת - הכאיב כל כך לבן זוגו וגרם להתפרצות של תגובת כאב לא מבוקרת. כשיש אמון, עשוי ברור כזה להיות בסיס להפקת לקחים ולחיזוק הרגישות ההדדית בין בני הזוג.
הדברים הללו תקפים ביחס ליחסים בין בני אדם באופן כללי. יחסית לכלל האוכלוסייה יש מעט פסיכופתים בעולם שנהנים להכאיב לזולתם. ובכל זאת כל כך הרבה בני אדם מכאיבים זה לזה לעיתים קרובות. אז מה פשר הדבר? אילו היינו יכולים להיכנס האחד לנפשו של האחר היה מתברר לנו שבמרבית המקרים כל צד בפרשנותו חווה עצמו כקורבן של תוקפנותו של האחר, ואת עצמו הוא רואה רק כמי שהגיב אליה מתוך התגוננות מוצדקת...
8. סקרנות, אכפתיות, ושיתוף אינטימי
מישהו אמר לי פעם:" עם השנים הנישואים שלי הפכו להיות "חברת הפקה". אנחנו מתפקדים כמו צוות ניהול מיומן. יש בינינו חלוקת תפקידים פונקציונאלית. אנו משנעים מצרכים מהסופר הביתה, ומהבית החוצה, יש בינינו הסכמות על תכנון התקציב, ועל חינוך הילדים, אנחנו יוצאים לבלות ויודעים לארח, מדי פעם נוסעים עם חברים לחול, הסקס בסדר וכמעט שאיננו רבים. אני בטוח שבעיני רבים אנחנו נתפסים כזוג מושלם. אבל אני אומר לך שאני מרגיש שזו רק קליפה מפוארת! מתחת לזה יש הרבה ריקנות, אני מרגיש בדידות בתוכי וחולם על קשר אינטימי שמאוד חסר לי".
טוביה, מהמחזה "טוביה החולב", פונה בבגרותו אל גולדה אשתו, וכאילו קבל זאת כמשימה באיזו סדנה שהשתתף בה, הוא שואל אותה: "אשתי, את אוהבת אותי?" - "מה?!" שואלת גולדה כאילו דיבר אליה בשפה זרה. אך הוא בשלו: "את אוהבת אותי?", ושוב היא: "מה?!" וכך חוזרים הדברים עד שהיא מתעשתת ועונה לו: " עשרים וחמש שנים אני מכבסת לך, מבשלת לך, מנקה עבורך, מגדלת את ילדיך – ואתה עוד שואל אותי אם אני אוהבת אותך?!"...
שתי שכנות, האחת, בעלה מגיע כל יום הביתה בין חמש לשש, והשנייה, בעלה נמצא כל חודש במשך שבועיים בארה"ב, לרגל עסקיו. בשיחה ביניהן מתוודה הראשונה בפני רעותה עד כמה היא מקנאה בה על הקשר שלה עם בעלה.
-
"מקנאה בי?!" שואלת זו בתימהון, "הרי בעלך אתך כל ערב בבית".
-
"נמצא בבית, כן", עונה לה זו, "אבל לא באמת אתי... ואילו בעלך גם אם הוא נמצא באמצע ישיבה בחצי השני של העולם, עשוי להפסיקה לרגע רק כדי לשאול אותך איך היה אצל הרופא הבוקר".
הדבר אליו כוונו דבריה, ניתן לכנותו: "חבל טבור וירטואלי". הכוונה היא לחוויה נפשית משותפת שמחברת אותם זה לזה, מעבר לזמן ולמרחב, ומעניקה להם שקט נפשי וביטחון.
הרבה אנשים, כשהם חושבים על אינטימיות, חושבים בעיקר על סקס. אבל אינטימיות היא בראש ובראשונה ביטוי של צורך נפשי עמוק - צורך במישהו שידע לגעת בך עמוק בפנים, שיבין אותך, לעיתים ללא מילים, שיהיה מעורב בעולמך מתוך סקרנות ואכפתיות, שיקשיב לך בסבלנות, שינהג כלפיך ברגישות, שיכבד אותך, שיזדהה אתך, ויהיה לך חבר של אמת שמשתף אותך וחושף בפניך ללא חשש את עולמו הוא. כל כך הרבה שירים בכל התרבויות מבטאים את הכמיהה הזו, כדוגמת שירם של ענת גוב ויוני רכטר: "יש אי שם מישהו חושב עליך".
ולמרות היותה של האינטימיות צורך כל כך בסיסי ואוניברסלי בנפשנו, אנו נוטים לעיתים קרובות להתכחש אליה ולהתנהל כאילו אין לנו באמת צורך בה, כאילו נחשב הדבר בעינינו לתלות רגשית, כלומר ביטוי של חולשה, שתהפוך אותנו לפגיעים מחשש לדחייה, ולהשפלה שתבוא בעקבותיה. וכך, מתוך הגנה מפני כאב, עלול התינוק להישפך עם המים. כלומר, אנו עלולים למצוא עצמנו כתוצאה מכך בתוך חיים תפקודיים-קליפתיים, שאת מה שנקבר תחתיהם ניתן באופן ציורי לכנות בשם: "גלות הנפש". אלא שלאורך זמן הכמיהה המודחקת לאינטימיות, עלולה לסדוק את הקליפה שמעליה ולחולל שבר שיאיים על שלמותה של התבנית התפקודית הזו, כמו שמצטייר הדבר מן הסיפור הראשון.
ולמרות הנאמר לעיל חשוב לציין כי קשר מילולי זורם ופתוח אינו תנאי הכרחי ליצירת אינטימיות, למרות שזהו הכלי המשוכלל ביותר שיש בידינו לשם כך. כאמור אינטימיות היא תולדה של תחושת הקבלה, האכפתיות, הכבוד, ההבנה, התמיכה, הרגישות, הסבלנות והאהבה. תחושה כזו נבנית לאורך מבחני הזמן, וזה אפשרי גם אם המימד המילולי שלה מוגבל. ייתכן שהדבר שגולדה רצתה לומר לטוביה הוא עמוק הרבה יותר מהתוכן הגלוי של תשובתה. אולי רוצה היתה לומר לו: "טיפשון שכמותך, היש אינטימיות גדולה מזו?"
9. ביחד <> לחוד - התקשרות <> נפרדות
המושגים ''לחוד'' ו''ביחד'' מייצגים שני צרכים יסודיים בנפשנו. צרכים אלה לעיתים משלימים האחד את השני ולעיתים מתנגשים זה בזה. המתח הבלתי פתור שביניהם מייצר את אחת הדרמות המרכזיות בחיינו, המשפיעה במידה רבה על סגנון חיינו ועל אושרנו. אין כמעט תאוריה פסיכולוגית שלא נשענת בהנחותיה על חשיבות המתח שבין הצרכים היסודיים הללו:
-
מצד אחד טמונה בנו השאיפה הראשונית להשתייכות ולהתקשרות, המייצגת את הכמיהה אל הסימביוזה הטוטאלית, התוך רחמית, שבה נענים כל צרכינו באופן הכי קרוב למושלם, ובהמשך לכך גם אל התקופות המוקדמות בילדותנו בהן התקיימה עדיין סימביוזה חזקה עם הורים מיטיבים, המגוננים עלינו ומזינים אותנו פיזית ונפשית.
-
אך לא פחות מכך טמונה בנו השאיפה לנפרדות ולעצמאות, אשר הגיחה החריפה מרחם האם אל אוויר העולם מסמלת אותה יותר מכל. זוהי השאיפה לזהות אינדיבידואלית, לביטוי ומימוש של אותה זהות, ולהשגת שליטה בחיינו.
שורותיו המרגשות של ביאליק: "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" מבטאות את עוצם הכמיהה מן הסוג הראשון, ואילו שירם של להקת "בנזין": "חופשי זה לגמרי לבד" מבטא את הכמיהה לחופש ולעצמאות אך גם את מחירה.
אחד הביטויים המרתקים של הדרמה הזו שבין הכמיהות להיות חלק מ -, ובו בעת נפרד מ -, הכמיהה לקשר מחד ולחופש מאידך, בא לידי ביטוי בהתנהגותו של ילד קטן המגיע עם אמו אל גן המשחקים. אמו, המודעת לצורך בעידוד עצמאותו, מלווה אותו אל מתקן הטיפוס ולאחר מכן מתיישבת על ספסל הנמצא בקרבת מקום ומעודדת אותו, בעודה מנסה להסתיר ממנו את חרדתה לשלומו. הילד עולה שלב או שניים, ואז נעצר, מסובב ראשו לעבר אמו, יורד חזרה ורץ אליה. "מה?" שואלת האם, "כלום" הוא עונה לאחר היסוס מה ורץ חזרה. הפעם הוא עולה עוד שלב או שניים ושוב רץ אל אמו: "מה?". "כלום". וחוזר חלילה, כשכל מחזור כזה נותן לו משנה ביטחון להתמודד עם שלב נוסף. באופן מטפורי, אך מוחשי מאוד מצידו, הוא בודק את התקיימותו היציבה של ''חבל הטבור הווירטואלי'', אשר מחבר אותו אל מקור הביטחון שלו – אמו. זו דוגמא מאלפת איך הצרכים בקשר ובביטחון והצורך בנפרדות ועצמאות יכולים להשלים זה את זה. על הדוגמא הזו ניתן לומר ש"כשיש לך נמל בית יציב, אתה יכול להרשות לעצמך להפליג למרחקים".
עד כה הושם במאמר זה הדגש על האתגרים הנוגעים ליצירת קרבה, אמון וביטחון בזוגיות ועל השאיפה להתקשרות ואינטימיות. ואולם זוגיות לא תהייה יציבה ובריאה אם לא יתקיים בה שווי משקל דינמי בין שני הצרכים היסודיים הללו: התקשרות ונפרדות, ואם כל אחד מבני הזוג לא יוכל לקבל מבן זוגו הבנה ולגיטימציה לצורך שלו בביטוי של צרכיו, ערכיו וזהותו, לצד הזדקקותו אל רעהו ומחויבותו אליו.
ואולם השגת יעד זה כרוכה בקשיים לא מבוטלים. במהלך התגבשותה של ברית הזוגיות נוצרים לא פעם מצבי מצוקה רבים הנובעים מהקושי להסדיר את שווי המשקל הנכון שבין הלחוד והביחד. בחלק מהמקרים זה קשור ב"נדוניה הנפשית" שמביא כל אחד מבני הזוג לקשר, ובחלקם זה קשור באי הבנה של מידת הוויתור, הפירגון, הנדיבות והרגישות הנדרשים בכל קשר זוגי מתמשך מעצם טבעו.
אחד מהנושאים הנפשיים הרגישים עמם מגיע כל בן זוג אל הקשר, קשור אל דפוס ההתקשרות הראשוני שנבנה בו בילדותו, כמתואר בסיפור הילד דלעיל. הביטוי "דפוס התקשרות" מתאר את בסיס האמון והביטחון שלנו בזולתנו, במידת הנוכחות היציבה של אובייקט האהבה ובמידה בה מתאפשרת הבניה של ישותנו העצמאית תוך כדי כך. דפוס התקשרות בריא מייצג את הביטחון שאפשר להזדקק לאחר ולהיות תלוי בו, מבלי לאבד על יד כך את עצמאותנו, ומצד שני את הביטחון שאנו בני חורין לעצב את דרכנו הייחודית מבלי לאבד על יד כך את המשענת הרגשית שמעניק לנו קשר האהבה.
ואולם לא תמיד שופר עלינו גורלנו לשאת כך את חוויות ילדותנו. אם ה"נדוניה" אותה מביא אחד מבני הזוג אל הקשר היא העדר ביטחון ביציבות של יחס האהבה כלפיו והוא נוטה לפתח חרדות נטישה, הוא עלול להתקשות מאוד לאפשר את המרחב האינדיבידואלי לו זקוק בן זוגו. אם במקביל לכך ההתנסויות אותן חווה בן זוגו בילדותו היו תולדה של אקלים שתלטני וחונק, הוא עלול להיות רגיש באופן קיצוני לחירותו ולראות בהיבטים בריאים של תלות ומחויבות איום עליה, ולהגיב בחרדה מפני המחקות והבלעות. מצב כזה ייצור אתגר גדול לזוגיות.
אך כאמור, גם ללא רגישות מיוחדת, יש אמביוולנטיות מובנית בתהליך ההתקשרות. בהכללה גסה ניתן לומר שפחדי ההימחקות מאפיינים יותר את הגברים, בעוד שפחדי הנטישה מאפיינים יותר את הנשים. זה נובע במידה רבה מתהליכים התפתחותיים הקשורים בבניית זהותם הנפרדת.
לצד הדימויים הרומנטיים על אהבה, זוגיות ומשפחה, ניתן לזהות פחדים רבים ביחס להתקשרות הקשורה בכך. המחשבה של לא מעט גברים צעירים, (ובעשורים האחרונים גם לא מעט נשים שערך הקריירה והמימוש האישי יקר לליבן), היא שבמוקדם או במאוחר יהיה עליהם להתחייב לחיי עבודה, לזוגיות, ולהורות, וההכרה הזו מאיימת על חירותם. ושוב בהכללה ניתן לומר שיש חשדנות מובנית במרחב שבין "גברים ממאדים ונשים מנוגה". הגברים נוטים לראות בנשים מי שרוצות לאלפם ולהצר את צעדיהם, בעוד הנשים נוטות לראות בגברים מי שמתנהגים בחוסר מחויבות ובאנוכיות. לא מעט קומדיות ושירים נכתבו על כך. (זכור למשל השיר הידוע: "את חירותי" ,ששר במקור ז'ורז' מוסטקי, ומבוצע בתרגום העברי על ידי חוה אלברשטיין, שמסתיים במילים "וסוהרת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער")...
ההתמודדות עם הקונפליקטים הקשורים ליחסי הגומלין שבין הלחוד והביחד הינם אחד האתגרים הגדולים בחיי הזוגיות, והם מאתגרים את בגרותנו, תבונתנו ורגישותנו ההדדית. הם תובעים מאתנו לאמץ וליישם את מרבית הנושאים שתוארו לעיל. כך למשל, הם מחייבים הכרות אינטימית עם הצרכים הנפשיים של עצמנו ושל בן זוגנו, קבלה של ייחודיותו, יכולת להזדהות עמו ולפרגן לצרכיו, ולכן גם להיות נכונים מפעם לפעם לוותר על מימושם של צרכים משמעותיים שלנו באותו הזמן.
במקביל לכך יהיה עלינו להכיר במגבלות הנפשיות של בן זוגנו שלא תמיד מאפשרות לו לעמוד באתגר שמעמידה בפניו דרכנו הייחודית. יותר מכל יהיה עלינו להבין שכל קשר בו אחד משני הערכים הללו - החיפוש אחר קרבה ואינטימיות, והחיפוש אחר מרחב אישי נפרד - אינו מסופק דיו לאורך זמן, יהפוך ברוב המקרים לקשר נכה שעלול לסבול מארוזיה של יסודותיו הנפשיים.
כולנו זקוקים לשורשים ולכנפיים. הצורך בביטחון, בשייכות, ובאהבה, מושך אל הבית פנימה, והצורך בחופש, בהתנסויות חדשות ובביטוי אישי מושך החוצה, אל מה שאפשר לכנותו לעיתים "שכרון המרחבים". לכאורה מדובר כאן בקונפליקט בלתי פתור ביסודו שמחייב על כן מודעות ערה למתחים הטמונים בו שעלולים לאיים על שלמות הקשר. ואולם באותה מידה יש חשיבות להבנת הפוטנציאל הסינרגי שגלום באותו קונפליקט:
ההבדלים הבין אישיים בהעדפות ובנטיות, בניסיון החיים ובסגנון החיים האישי עשויים להעשיר את הקשר ולהעצימו. כדי שזה יקרה יהיה צורך בהערכה הדדית גבוהה לגבי דרכו ואישיותו של בן הזוג, סקרנות לגבי עולמו ורצון ללמוד ממנו ולהעשיר עצמנו כתולדה מכך. הפירגון ההדדי והנכונות ללכת לקראת בן הזוג מולידים הכרת תודה הדדית אשר מעצימה את הנדיבות ומונעת התפתחות של חוויה קורבנית.
מדגים זאת הסיפור הבא:
בחור, בעל משפחה, התאהב בספורט תחרותי מסוים. הוא השקיע בכך משאבים רבים של זמן וכסף, ומדי פעם נסע לתחרויות בחו"ל. הכמות הגדולה של האנרגיה שהשקיע בכך צמצמה מאוד את הזמן שנותר לו לנושאים אחרים. הוא הבין זאת ולקח אחריות: הוא ויתר על הצעה מפתה לקידום בקריירה, בכסף ובמעמד, אשר קבלתה חייבה היעדרות רבה מהבית. את שארית זמנו ייחד לילדיו ולבת זוגו שהעריכה מאוד את הקרבתו. למרות זאת היא נאבקה בתוכה בין האפשרות לפרגן לו מחד ובין הכעסים שהתעוררו בה כל אימת שהיה נעדר מהבית לשם כך.
היא הבינה עד כמה טעון הנושא ובחרה not to beat him, but to join him. כלומר, במקום להתייחס אל תשוקתו זו כאל מאהבת המאיימת לקחתו ממנה, היא בחרה להתחבר אל מושא אהבתו. היא החלה ללמוד את הנושא ואת רזיו, את הכללים ואת האתגרים המיוחדים בו. היא הצטרפה מדי פעם אל נסיעותיו כשהתאפשר לה הדבר, ועודדה אותו ברגעיו הקשים כמו גם בהצלחותיו. הסיפור הפך לחוויה משותפת מקרבת ומעצימה.
אבל לא תמיד ניתן להגיע לפתרונות שכאלה. אם בת הזוג של אותו בחור היתה, מתוך רגישות רבה הטבועה בה, חווה חרדה ומועקה רבה כל אימת שהיתה נאלצת לשון לבד בבית, אפילו ללילה אחד, היה עליהם למצוא פתרונות לא שגרתיים למצב שכזה. זה לבטח היה הופך לקשה ביותר אילו היתה מאשימה אותו באנוכיות ובחוסר רגישות כלפיה, כל אימת שהיה מתחיל לדבר על נסיעה מהבית. תגובה כזו היתה עלולה לעורר בו תגובות הגנתיות של כעס שלא היו מקלות על יצירת פתרון.
מאידך ייתכן שהיתה מגיבה בהתנצלות על רגישותה הרבה ואף מרגישה אשמה על שהיא לא מאפשרת לו לממש את חלומו. תגובה כזו היתה עשויה לעורר בו רגשות של חמלה ונדיבות כלפיה. ובהנחה שאכן מתקיימת אהבה רבה בין בני זוג שבסיפור, סביר להניח שהוא עשוי היה להציע לה שיוותר כליל על התחרויות בחו"ל! ואילו היא מצידה לא היתה מוכנה לכך בשום אופן! (מה שהיה עשוי לעורר "ריב הפוך" ביניהם). ייתכן שהפתרון שלהם היה שהיא תצטרף אליו מדי פעם כשיתאפשר לה הדבר, ובמקרים אחרים תזמין חברה או את אחד מהוריה להיות אתה, ושבדרך כלל ישתדל לנסוע לתחרויות קצרות שלא דורשות היעדרות של יותר מלילה אחד, ובמקרים חריגים של תחרויות ארוכות יותר שתהיינה חשובות לו מאוד, הם יערכו לכך מראש באופן יצירתי.
10. זוגיות: ערך העומד בפני עצמו - מבנה ותהליך
אחד הדימויים הקלאסיים בתרבות העולם הוא הדימוי של "מות הפרח והולדת הפרי". הדימוי הזה נתפס כמייצג את 'טבע הדברים'. איזה מהלך דטרמיניסטי ידוע מראש, שאין לנו אלא להרכין ראש בפניו ולקבלו. זוג צעיר הולך בסנדלים על גשר הירקון בשירה של נעמי שמר, ומסרב לעלות למונית בה היא נוסעת, מונית שמן הסתם מסמלת 'בגרות ממוסדת'. הם בני שש עשרה, בשיא פריחתם. ובקול נבואי היא שרה, או אולי זו קינה? "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". כאילו באה להם מהעתיד, כאילו מבקשת היתה לומר להם: רוצו לכם פרחים יפים שכמותכם, כי לא לעולם חוסן.
והפרי אכן סופו להגיע, משאת הנפש האוניברסלית: "פרי הבטן". ומתוך מה הוא נולד? מתוך זוגיות מאוהבת ורומנטית, מתוך אותו הפרח. וההיגיון הדטרמיניסטי שרבים כל כך מרגישים שעליהם להרכין ראשם בפניו מתמצא בדימוי של 'מות הפרח'. כל כך הרבה זוגות עוברים מעין מטאמורפוזה עם הולדת הבן הראשון. כובד הבגרות והאחריות נוחת על כתפיהם. עתה הילד חייב לעמוד במרכז הווייתם. הזוגיות הרומנטית כמו סיימה את תפקידה לטובת ההורות. היא היתה מסתבר רק אמצעי, תעלול אבולוציוני לטובת שימור המין האנושי. ועד כדי כך מרחיק הדבר לכת שיש לא מעט בני זוג שמתחילים לקרוא זה לזה "אבא" ו"אמא" (או "אבא" ו"אבא", "אמא" ו"אמא").
מכאן ואילך הופכת הזוגיות למעין זיכרון נוסטלגי. משהו שיזכיר לנו למה בכלל התכנסנו לכאן. מין אנחה של חוסר אונים מתלווה לזיכרון הזה. בפועל נשלחת הזוגיות אל סוף התור. לדיבור על הצורך בשיקומה מתלווה לא פעם צמד המילים: "כן, אבל..". הניסיונות לעורר אותה מתפוגגים עד מהרה ונדחים למועד בלתי ידוע. התשוקה המינית נחבאת אל הכלים, לעיתים לזמן רב. ואם הפער בין ילד לילד אינו גדול, זה עלול להמשך כך שנים!
במידה רבה אנו הופכים ל one track minded. אנו עייפים ומותשים מאוד, ומחלקים את זמננו בין העבודה בחוץ לעבודה בבית שהיא בדרך כלל מתישה הרבה יותר. אין לנו זמן וכוח לענות לטלפונים, להיפגש עם חברים, לצאת לסרט או סתם לקפה מול הים. בעיני אלה שעוד לא הגיעו לכך אנו נתפסים כאנשים משעממים, שאיכות החיתולים החדשים של ילדיהם הוא מה שמעניין אותם יותר מכל. ואנו? אנו נאחזים בסיפור האידאלי על היצירה הגדולה שלנו ועל ילדנו/ילדתנו המקסים/ה שחיוכם ממיס את חדרי לבנו, והרי זה שווה את הכל, לא ככה?
אבל חוסר האיזון הזה הולך וגובה את מחירו. נוצר דיזוננס בין ה"יש" ו"האין", משהו באידאליזציה מאיים להיסדק. אנו הופכים לעצבנים יותר, חסרי סבלנות וביקורתיים, וזה יוצא בעיקר על בן הזוג. זה שחוזר מיום עבודה קשה לאחר לילה נטול שינה, רק רוצה כמה דקות של שקט לפני שיתגייס מחדש. זה שנותר בבית כבר לא עומד בלחץ המתמשך ורק מחכה לחזרתו של בן הזוג כדי להטיל את הילד אל בין זרועותיו. אי ההבנה, המריבות ותחושות התסכול הבלתי נמנעות יוצרות שחיקה בזוגיות, שחיקה שאם לא תיעצר בעודה באיבה עלולה להזין בעתיד לא מעט שעות טיפוליות של התערבות במשבר.
כשאנו טסים באל על מלמד אותנו תשדיר ההדרכה שאם בשל תקלה כל שהיא נושרת מלמעלה מסכת החמצן, טוב נעשה אם נרכיב אותה ראשית לכל על פנינו, כי רק כך תהייה לנו היכולת לטפל בבטחה בילד היושב לצידנו.
וכך בדיוק יש לראות את מהות הזוגיות. חיי המשפחה הם במידה רבה השתקפות של הדינמיקה הזוגית. השקט, הביטחון, כוחות הנפש ושמחת החיים, תלויים מאוד באיכותה של הזוגיות. אבל היא זקוקה להרבה חמצן לשם כך. והחמצן הוא האופן בו תומכים בני הזוג זה בזה ומטעינים עצמם באותם יסודות של ביטחון ושמחת חיים.
אך מעבר לקונטקסט המשפחתי, יש לזוגיות אמיצה ותומכת השלכות כבדות משקל גם על איכות החיים האישית של כל אחד מבני הזוג. כ"שיש אל מי לחזור הביתה", כמו ששרים יוני רכטר ועלי מוהר, כשיש אל מי להביא את גופת האריה הניצוד בסוואנה, כשיש אהבה מחבקת ותומכת, וכשיש ברית המפיגה את תחושות הבדידות והריק שאורבות לצד הדרך - מתמלאים החיים בתחושה של טעם, ומתחזקת גם המוטיבציה לטפס גבוה יותר בסולם האישי ולהפליג אל המרחק.
ובכן הפרח לא רק שאינו אמור למות עם הולדת הפרי אלא הכרח הוא לטפח אותו כאורח חיים. חיים מאוזנים ובריאים צריכים "הפרדת רשויות" ושלוש הרשויות היסודיות במבנה המשפחתי הן ההורות, הזוגיות, והביטוי האישי האינדיבידואלי. כל אחת משלוש הרשויות הללו זקוקה להכרה כגורם חיוני הדורש השקעה של משאבים בזמן, בכסף, ובעיקר במודעות ובמחויבות אליו. ולשם כך נדרשת ההבנה שהחיים בכל רגע נתון לא יהיו שלמים אם הטיפול באחת מאותן הרשויות יידחה למועד בלתי מוגדר מתוך משיכת כתפיים של עייפות וחוסר אונים. וכשם שבמישור האישי יהיה זה מצער לחשוב שהחלומות ימומשו אולי בפנסיה, כך גם צריכה להיות ההבנה שכל המבנה יהיה רעוע אם לא תהייה השקעה מתמדת בערך הזוגיות כגורם העומד בפני עצמו.
מה שלעיתים עוצר אותנו מלפעול בחיינו אלו אידאות של מושלמות, של ה"כמו שצריך", שאם לא ניתן להגשימן במלואן אזי אין טעם בכלל להתחיל. זו חשיבה שהשלכותיה על כל החיים, ולא רק על הנושא המדובר כאן, הרסניות ביותר. אושר בחיים מותנה ראשית לכל בהשתחררות מציפיות לא ריאליות. תפיסת חיים נכונה ובריאה מבוססת על החתירה לאופטימיזציה של מאמצינו, באופן שכל אחד מהערכים המובילים אותנו יקבל את ביטויו הריאלי בכל רגע נתון. אם יש לנו תפיסת עולם פרפקציוניסטית לגבי האופן בו אנו רוצים לגדל את ילדינו, הרי ברור שלא יוותרו לנו האמצעים והכוחות למרבית הדברים האחרים בחיינו זולת ההכרח להתפרנס. התוצאה תהייה גרועה בהרבה בהשוואה למצב בו כל אחת מאותן רשויות תיתפס כגורם שחיוני לממשו כאן ועכשיו ולא אי פעם "כשיהיה אפשרי". ההשתחררות מאותו מודל פרפקציוניסטי תתגלה אז כמתגמלת ביותר עבור כל אחד ממרכיבי המערכת. מה שעשוי להראות כחסר, כ"אין", יתגלה כ"יש" משמעותי. במילים אחרות: אורח חיים שוטף של השקעה בטיפוח של הביטוי האישי ושל הזוגיות לצד ההשקעה בטיפוח הילדים, יתגלה כבחירה התורמת במידה הרבה ביותר לאושרם והתפתחותם של הילדים וההורים כאחד.
ולמרות התובנה הזו, מצער לראות את מידת ההזנחה הבלתי נתפסת של זוגות את זוגיותם, בעיקר בשנים בהן גידול הילדים תופס את עיקר מעייניהם. לעיתים קרובות חייהם הופכים אז לחיים חומריים ופונקציונאליים של חלוקת תפקידים. התקשורת אף היא מכוונת לכך וביטויים מילוליים ופיזיים של חום וקרבה מצטמצמים. יש כאמור מעט מאוד יציאות של בילוי והעשרה, והירדמות מול הטלוויזיה הופכת עניין שבשגרה.
מדי פעם מתעוררת המודעות לכך ולובשת צורה של "אנחנו חייבים לצאת לפעמים, לעשות משהו, תראה/תראי מה נהייה מאתנו!". מישהו לוקח על עצמו להזמין בייביסיטר ומקום לבלות בו. בדרך כלל החוויה היא טובה והדיבור בעקבותיה הוא בסגנון של "תראי/תראה איזה כיף היה אנחנו חייבים לעשות את זה יותר!". וכמו בכרוניקה של ויתור ידוע מראש, התודעה שוקעת אל אזור הנוחות שלה והנושא מודחק עד להתעוררות הבאה.
אמרה ידועה אומרת: "אם אתה רוצה לייצר ולשמר תהליך, תיצור בעבורו תבנית שתאפשר אותו". כוונות טובות כשלעצמן אינן עומדות במבחן הזמן. כמובן שהתנאי ההכרחי לכל שינוי הוא ההבנה שללא השקעה קבועה בזוגיות, כמוסד העומד בפני עצמו, כל המבנה יהיה נכה. ואולם כדי לממש הבנה זו יש צורך ליצור בתוך שגרת היום יום, ותהייה זו עמוסה ככל שתהייה, תבנית קבועה שמאפשרת אותה ומגוננת עליה מפני הקורוזיה של עייפות החומר.
הכוונה היא למפגשים קבועים של בני הזוג האחד עם השני, מפגשים של שיחה, של בילוי, של העשרה, יצירה, וכן גם ארוטיקה. זה אומר להקצות לכך זמן מתאים במהלך השבוע ולהתחייב אליו, זמן בו העיניים לא נעצמות מעליהן. זה אומר להקצות זמנים ליציאות מסודרות ולהקדיש זמן לשם תכנון וארגון אותן היציאות. זה אומר שזה מחייב להבין ש"אין ארוחות חינם" ושהמשאבים הכלכליים המוקצים לשם כך הם חלק מהתקציב ובהכרח יבואו על חשבון ערכים חשובים לא פחות. וכן זה כולל לעיתים קרובות השתחררות מפנטזיית הנעורים לפיה הסקס חייב להיות ספונטני ולכן כל ניסיון לפנות לו מקום באופן מתוכנן יכבה את התשוקה. זו דוגמא לפנטזיה פרפקציוניסטית שיותר משהיא מביאה לסקס ספונטני היא מביאה לכך שיותר ויותר צעירים מדווחים על כך שאין ביניהם סקס במשך שבועות רבים.
שעות הערב מתאימות לדייטים, אבל לא תמיד לשיחות אינטימיות. יש זוגות שאמצו לעצמם את ימי שישי בבוקר, בבית או בקפה, כאשר הילדים במסגרותיהם. יש לדעת שזה לוקח זמן עד שמתפתחת היכולת לשיח אינטימי כן ואמפתי. לא פעם קורה שהשיחה מתפתחת במהירות לוויכוח ולמריבה, מה שמוציא את החשק למפגשים דומים בהמשך. נדרשת נחישות ואמונה כדי להתמודד עם האתגר הזה. התוצאה מתגמלת מאין כמותה. השיח הפונקציונאלי מתחלף אט אט בנכונות לשתף האחד את השני בצפונות הלב. אבל יש הכרח לאמץ גישה מכבדת ותומכת זה כלפי זה. לא פעם מתלונן צד אחד שהשני סגור ולא משתף אותו. התשובה שהוא מקבל היא ש"את/אתה משתמש/ת בזה אחר כך כנגדי ולכן למדתי שלא לשתף אותך". גם קשיים בתפקוד המיני כשהם מדוברים בפתיחות יכולים להביא לגישה יצירתית ואף הומוריסטית.
כשיש ערב קבוע ליציאה בתדירות זו או אחרת, אזי פרסומים בתקשורת על אפשרויות בילוי, שבדרך כלל היו חולפים על פנינו מבלי שנקלטו, הופכים עתה רלבנטיים לתכנון של היציאה המשותפת.
אנשים שמפנימים זאת כשגרה ומיישמים זאת בעקביות, למרות כל הסיבות הטובות לדחות את מפגשיהם הזוגיים "לשבוע הבא"... זוכים לשיפור דרמטי בתקשורת שביניהם, בעומק חברותם, באיכות חייהם ובחוסן הזוגי והמשפחתי.
אחד הלקחים שהפיקו זוגות שעברו גירושים בעברם היא התובנה שזוגיות לעולם אינה דבר המובן מאליו שניתן להזניחו, ושזוגיות טובה ומאושרת היא תוצר של התבוננות משותפת, תחקור, הפקת לקחים ויצירה מתמדת כאורח חיים, לאורך כל החיים.
סוף דבר
עיון בעשרת התובנות דלעיל, מלמד שהחלוקה ביניהן היא בעיקרה דידקטית, כלומר היא באה לצורך הדגשת הייחוד של כל אחת מהן. בפועל קשה מאוד להפריד ביניהן. כך למשל קשה להפריד בין הנושא העוסק בצורך בקבלה של בן הזוג ובין הנושאים העוסקים בוויתור על הניסיון לשנותו וזה הדן בהיווצרותו של אמון בסיסי. וכך גם ביחס להפרדה בין הנושא העוסק בהבחנה שבין עיקר לתפל וזה העוסק בהבחנה שבין מהות ותפאורה. כל התובנות הללו משלימות זו את זו והן פנים שונות של ציר מרכזי משותף. ובהתייחס למה שנכתב בראשית הדברים, הגורם שמרבית התובנות דלעיל יכולות להתכנס תחת כנפיו הוא המחויבות העמוקה, הרגשית כמו גם האתית, לאושרו של בן הזוג. כמעט כל נושא שנדון כאן נגזר ממנו.
כאשר בן זוגנו יקר לליבנו, כאשר אנו ערים למידת האושר המתעורר בנו כתוצאה מנוכחותו לצידנו, כאשר יש בנו הערכה עמוקה כלפי יסודות אישיותו, וכאשר עיניו המחייכות מעוררות בנו צורך עז לחבקו עד בלי די, יש סיכוי לא מבוטל שנענה באופן טבעי וספונטני לאתגרים שמציבות התובנות המתוארות לעיל.
את המאמר הזה ניתן לקרוא גם באנגלית