בחרתי להתחיל בנושא זה כי הוא תמיד ריתק אותי:  

החל בהתנהגותם של יחידים וכלה בהתנהגות

של המונים ועמים. כך למשל לא יכולתי לתפוס

איך עם כל כך תרבותי כמו העם הגרמני,

עם הישגים תרבותיים כבירים, שאינם נופלים

בגדולתם מאלה של הרנסנס האיטלקי ושל יוון

העתיקה - על סופריו, משורריו, מלחיניו, מדעניו, והפילוסופים הגדולים שלו -

יכול ליילד מקרבו ברבריות שהאנושות לא הכירה כמותה. 

כשהייתי נער סיפרו לנו כי זה בגלל החינוך הנוקשה שלהם, "לא חיבקו אותם בילדותם, לא ניגשו אליהם כשהם בכו לבד במיטה, הכו על אצבעותיהם בסרגל כשלא עשו שעורי בית, לכן הם גדלו להיות אכזריים שכאלה". התקשיתי לקנות הסבר פשטני שכזה. הטרידה אותי השאלה: אם זה קרה לעם שכזה, האם יש מצבים בהם זה יכול לקרות לכל עם?

 

הנושא ריתק אותי גם מתוך התבוננות שלי בעצמי: זיהיתי בתוכי שתי דמויות שלמראית עין היו מאוד שונות זו מזו. מצד אחד הייתי חנון קלאסי: שורק לעצמי מוסיקה קלאסית בלכתי ברחוב, קורא בלי סוף, לעיתים עם פנס מתחת לשמיכה בלילה, לאחר שהורי שלפו את הפקקים של החשמל בחדרי, לומד בשביל הכיף את מסתרי כדור הארץ, או את הכתב הרוסי, ויושב שעות מול העננים החולפים, כשהמים בגומת עץ האשכולית כבר מזמן זורמים אל הרחוב, ומדמיין לעצמי סיפורים מהדמויות המשייטות בשמיים.

מצד שני הייתי נער היפר אקטיבי, כל הזמן רץ וקופץ ברחוב ותולש את עלי העצים, משחק כדורגל בפראות ומרסק בפעם המי יודע כמה את משקפי,  לעיתים קרובות הולך מכות בשכונה, כביכול בשם החלשים והמוכים, ומאוחר יותר משתולל במילואים עם זחל"מים וקומנדקרים בסיני. אלה שהכירו את הפן הראשון שלי היו מרימים גבה: "לא ידענו שאתה כזה"...

 

כשאני שומע את סיפורי החיים של מטופלי, אני מופתע לעיתים מהתנהגויות שלא מתיישבות עם תמונת האישיות שיצרתי לעצמי אודותיהם. למשל, אישה מופנמת ומכונסת בתוך עצמה, חרדה, ונוטה להימנע מהתמודדות, כזו שבסלנג היו אומרים עליה שהיא "מפחדת מהצל של עצמה", מספרת בחיוך מבויש איך "הפכה שולחן" בקופת חולים כשבנה הקטן לא קבל את הטיפול הדרוש לו. או חייל מילואים שבדרך כלל הוא "ראש קטן" ונוח לו לקבל הוראות ולא להיות "חשוף בצריח", מספר שבעת לוחמה כשהמפקדים נפגעו סביבו, מצא עצמו תופס פיקוד בתגובה כמעט אוטומטית. באופן דומה לכך אנחנו יכולים לחשוב על אדם שנמנע ממעורבות פוליטית והוא אדיש בדרך כלל לנעשה בקהילה ובמדינה. ולמרות זאת, אם ירגיש ש"הגיעו מים עד נפש", הוא מסוגל לקום מהכורסא, ולגייס את חבריו לפעולות מחאה. 

כולנו מכירים מה קורה בכביש: אנשים שבחיים לא היינו מדמיינים זאת עליהם, נכנסים לקריזה, מקללים ומתנהגים באימפולסיביות ילדותית, כשמישהו חותך אותם, עושה להם תנועת גנאי או נוסע לפניהם לאט מדי במסלול השמאלי...

וכן גם ההיפך: אנשים שנראים בעינינו אלימים ווולגריים, מפתיעים אותנו לפעמים ביחס מאוד רך ואוהב כלפי ילדיהם ובני זוגם.

אז מה מסביר את השונות הגדולה הזאת, ואת הסתירות לכאורה שאנו מוצאים בהתנהגות האנושית?

 

התשובה לכך מפתיעה בפשטותה, ואם זאת מסתבר שעדיין אינה מובנת מאליה, והיא: במידה רבה, מה שמעצב אותנו להיות מי שאנחנו בכל רגע נתון זה ההקשר, הקונטקסט, בתוכו אנו פועלים.

מסתבר שיש בכל אחד ואחת מאתנו יותר מפן אישיותי אחד, ולעיתים הם שונים במידה רבה אלה מאלה. מה שגורם דווקא לצדדים מסוימים שלנו "לתפוס את הבמה" ברגע נתון, אלה הם הגורמים הסביבתיים הפועלים עלינו ו"מיילדים" מתוכנו את אותם הצדדים שבנו   היותר רלבנטיים לאותו המצב.   

אם בוחנים את הדוגמאות דלעיל אפשר לראות זאת בבירור: אותה אישה "חלשה" הפכה לנמרה, כשחשה שגוריה בסכנה. ובאשר לכביש, מי שהתנסה בכך יודע באיזו מהירות מפחידה הוא מוצף בזעם כאשר מישהו חוסם לו את הרכב בחנית ביתו, ואיך הוא הופך חשדן וקטנוני כאשר מישהו בכביש מנסה להיכנס לפניו בטור של מכוניות.

ביחסים בין בני זוג אנחנו נתקלים לפעמים במצבים בהם גבר מאוהב אומר לאהובתו "אני מאוד אוהב את מי שאני הופך להיות כשאני אתך". ומנגד בת זוג של גבר, שהיא נמצאת אתו בסכסוך מתמשך, יכולה להטיח בו "אני ממש לא אוהבת את מה שאתה מוציא ממני". ובאותו הקשר, בנימה קצת משועשעת, אפשר לדמיין שיחה בין שני גברים אודות מכרה משותפת, האחד בעלה של האישה והאחר המאהב שלה. ייתכן מאוד שלא יעבור אלא רגע והם יתבוננו בפליאה זה בזה וישאלו: "אתה בטוח שאנחנו מדברים על אותו בן אדם?"...

הדוגמאות המובאות לעיל מוכרות לנו מחיי היום יום, ובכל זאת אנו נוטים לייחס לעצמנו סגנון אישיותי מוכר ויציב מעבר לשינויי זמן ומקום.

מצד אחד אנו מכירים בכך ש"התפקיד עושה את האדם" אך בה בעת אנו אומרים ש"האדם הוא תבנית נוף ילדותו/מולדתו". איך מיישבים בין השניים?

 

תורות האישיות עוסקות ברובן בפן היציב והקבוע של האישיות. פן זה נקבע בתקופה מוקדמת בחיינו כשילוב של נטיות גנטיות ביחד עם התנסויות חיים מכוננות שהופנמו בנו. אלה הופכים בתוכנו לתבנית פנימית המעצבת את האופן בו נפרש את המציאות שסביבנו, את הדרך בה נגיב אליה רגשית, ואת סגנון הפעולה שלנו כתוצאה מכך. זוהי מעין "ברירת המחדל" של הנפש.

עם זאת ניסיוננו היום יומי מורה שהאישיות היא גמישה ואלסטית הרבה יותר מכפי שניתן להסיק מאותן התאוריות. מסתבר שאנו רגישים מאוד לשינויים בתנאי הסביבה. יש בנו הרבה יותר מדרך אחת לפרש את הסביבה ולהגיב אליה רגשית והתנהגותית. חשבו למשל מה שקורה לנו כשאנו בחופשה בהשוואה לפן הדומיננטי שלנו המופיע ביום יום. אדם עשוי להיות מוטרד בחיי היום יום, נוטה לעצבנות, חוסר סבלנות ביקורתיות ונוקשות. אותו אדם עשוי להתגלות כרך, מלא הומור, טולרנטי ומפרגן בתנאים של חופשה! עד כדי כך עשוי הפער להיות גדול שלא נאמין למראה עינינו.

כלומר: כשם שמאבק הקיום היום יומי העלה את מפלס החרדה ואת הצורך בשליטה באותו אדם, כך הסיטואציה של החופשה שחררה אותו מהם ואפשרה לצדדיו האחרים, שהיו עד אז "בצל" להנכיח את עצמם להפתעת כולם.

 

בעצם אולי אפשר לדבר על "מודל קונטקסטואלי" של אישיות האדם. כלומר, מודל של "אישיות תלוית הקשר". הכוונה היא לטעון שלא ניתן להבין לאשורה את נפש האדם, ללא הבנת יחסי הגומלין שלו עם סביבתו.

הסופר דויד גרוסמן כותב על כך: "כולנו יצורים של הקשר, ולפעמים אסירים של הקשר: שימו אותנו במצב מתמשך של מלחמה, ונהיה לוחמים ושונאים.., אבל תנו לנו תנאי קיום מיטיבים, בטוחים, מכבדים, או אפילו רק ראו אותנו, התעקשו לחלץ את פני האדם שלנו... ויש סיכוי שנחזיר לעצמנו את מה שאבד לנו. (הארץ, 13.11.15 מדור דעות).

אם כך אולי אפשר גם להניח שבכל אחד ואחת מאתנו עשויים להיות צדדים יוצאי דופן, שיוכלו לבוא לידי ביטוי אם נדע לזהות וליצור לעצמנו את התנאים הייחודיים המאפשרים את ביטויים.

 

כדי להבין את חשיבות הדבר הבה ונחזור בדמיוננו אל העולם כפי שהתקיים לפני דורם של הסבים והסבתות שלנו. זה היה בעיקרו עולם שמרני, שקיים דפוסי חשיבה והתנהגות צפויים למדי, שהניח שאם דברים מסוימים מתקיימים באופן שבו הם מתקיימים, אין זאת אלא מפני שכך "טבעי" שיהיה. סדרי העולם נכפו במידה רבה על הדור הצעיר, והצעירים הוערכו על פי מדת יכולתם להסתגל אל הנתון והקיים. גישה זו גרמה לתיוג שיפוטי של בני אדם כבר מנעוריהם. התיוג הזה ניבא במידה רבה לאן הם יוכוונו, מה תהייה השכלתם, איזה מקצוע סביר שירכשו, ובסופו של דבר מה יהיה המעמד הכלכלי והחברתי שלהם.

תמונת האדם הנגזרת מתפיסת עולם שכזו היא חד מימדית ונוקשה למדי. האדם על פיה יתקשה מאוד לברוח מגורלו, אלא אם כן יצליח לעשות שינוי יסודי באישיותו ובתכונותיו הבסיסיות. אמרות הכנף שייצגו תפיסה זו אמרו: "אדם אינו יכול להתחמק מהצל של עצמו, כשם שאינו יכול לברוח מהחטוטרת שעל גבו".

 

מול תמונת עולם פאסימית שכזו עומדת ההנחה האופטימית יותר, המאתגרת את  האפשרות של כל יחיד לחפש וליצור לעצמו את התנאים הייחודיים לביטויו העצמי המיטבי.

 

התפיסה המייצגת את "עולם האתמול" ניתנת להמחשה על ידי התבוננות במבחן האינטליגנציה. המבחן שעדיין נהוג כיום נוצר במחצית הראשונה של המאה העשרים.

במתכונתו הקיימת מכוון המבחן לנבא את הצלחתו של הנבחן לעמוד במטלות של יעילות ודיוק, המשקפות את יכולת ההסתגלות שלו לתביעותיה של חברה יצרנית פוסט תעשייתית.

 

התפיסה המועלית בפרק זה מניחה שייתכן שיש לרובנו ניצוצות של גאונות בתחומים ייחודיים לנו, גם אם איננו מוכשרים ביותר להסתגל לתביעות החברתיות הקונבנציונאליות הנגזרות מהערכים של החברה הצרכנית. הנחה כזו חייבת לאתגר את הצורך בבניית מערכי אבחון חדשים המחפשים לאתר את היכולות המיוחדות שבנו ואת התנאים לביטוין.

(ראה גם את התייחסותי לעניין זה כפי שפורסמה בכתב העת לפסיכותרפיה "שיחות", על "הצורך בפסיכו-דיאגנוסטיקה חיובית", המופיעה באתר במדור "פרסומים").

 

בפרקים הבאים אנסה להצביע על כמה מההשלכות של התובנות שהובאו עד כאן על האופן בו אנו מגדלים ומחנכים את ילדינו, על האופן בו אנו מטפלים בחיי הזוגיות שלנו, על הבנתנו את מקורות האלימות בחיינו, ועל החתירה לשלמות עצמית ולאושר. כמו כן אנסה לבחון את כוחות הנגד שבנפש שמקשים עלינו לקבל ולהכיל את המורכבויות והסתירות המתגלות בהתנהגות האנושית.