אשה אהובה שלי, כשחזרנו השבוע מביקור אצל
אמך במחלקה הסיעודית אמרת: לא הייתי רוצה
לחיות חיים כאלה. אנחנו אמנם רחוקים מאוד
משם, אבל אמירתך הביאה אותי לבחון את
תהליכי ההזדקנות התת קרקעיים המתקיימים
בנו כנראה כבר שנים ומוכחשים ברובם.

במסגרת עבודתי בקליניקה אני נפגש לא פעם
בתהליכי ההזדקנות שעוברים על יחידים וזוגות, ובאופן בו הם מתמודדים עמם - עם חרדותיהם, עם ההשלכות על הדימוי העצמי שלהם ועם הצורך להגדיר עצמם מחדש. ולמרות שנחשפתי לכך נהגתי במשך השנים כאילו שכל זה לא מתייחס אלי. לא לגמרי ברור לי מה גרם לי להתעורר דווקא עכשיו, אך אני שמח על כך כי לא הייתי רוצה שהזקנה תקפוץ עלינו יום אחד מבלי שנהיה מוכנים לה.

במשך שנים ארוכות, האורגניזם שלנו שיתף פעולה באופן מרשים עם חוויית הגיל הסובייקטיבית שלנו. הרגשנו עצמנו צעירים מאוד, ברוח, בנפש ובגוף ולא נתנו את לבנו לזמן החולף. תקופת הזמן שבין גיל 30 ל50 כאילו קפאה על שמריה: עור הפנים החלק, השיער שעוד עיטר את קו המצח, הטורסו השרירי, והקפיצה במדרגות שתיים שתיים. גם החוליים שפקדו אותנו נתפסו כעניין חיצוני שלא נספג אל תוך חוויית האני – את מה שמגדיר אותנו בהקשר של הגיל.

אך מה לעשות ולאלוהים יש תוכניות משלו וזמננו כאן קצוב ומוגבל והפער בין הגיל הכרונולוגי ובין חוויית הגיל הסובייקטיבית מתחיל להצטמצם. תמיד יכולתי, בכל גיל, להימצא בחווייתי בכל אחד מעשורי חיי כמעט ולחוות עצמי לעיתים כנער ואפילו כילד, ואחר כך כעלם בשנות העשרים שלו, וכבחור בשנות השלושים, או כאדם צעיר בשנות הארבעים – אלה השנים בהן התאהבתי בך כמו שלא התאהבתי מעודי, ולכן בולט הקיבעון של תקופה זו בחווייתי. תמיד התקיים פער של לפחות עשרים שנה בין גילי הסובייקטיבי לכרונולוגי. מה שמאיים לאחרונה על הפער הזה זו הופעתה מפעם לפעם של דמותו של אבי המתבונן בי בהפתעה מן המראה ...

כשאני חושב על כך אני מזהה שכבר זמן לא מועט שנושאים הקשורים בהזדקנות מחלחלים אל תוך השיח שלנו. בסתר לבנו קיווינו כנראה שיהיו אלה דיבורים של אחרים, כאלה שעורכים יפויי כוח מתמשכים, בעוד אנו הרי נמשיך להיות צעירים לאין קץ ואז, כהרף עין, כשיצלצל פעמון, נחטף מתוך עצמנו ואפילו לא נרגיש. מין מוות בעריסה שכזה.

אז זהו שלא. מסתבר שכמו כל חומר, הכל נתון לתהליכי בליה – עייפות החומר בפי הפיזיקאים. זה מה שגורם לפעמים למטוסים להתפרק באוויר. האנרגיה הגופנית חדלה להתחדש כמקודם, ותאי המוח הולכים ומתכלים. תחילה זה קורה לאט מאוד, בתהליך שהתחיל מבלי משים כבר מזמן, אך אחר כך הוא צובר תאוצה הולכת וגוברת.

ברור שהתכחשות לדבר תהייה עניין מצער ופאתטי, וברור מאידך שתגובה של הלם וחוסר אונים תהייה מצערת לא פחות. במידה רבה ההכחשה היא שמובילה אל ההלם. האתגר עתה הוא לכן לזהות את התהליך, להכיר בו, להבין אותו, ואז לקבל אותו במבט חומל, מחויך. זה הזמן לאמץ אסטרטגיה נבונה שתהייה מבוססת על גישה סלקטיבית ומידתית, ככל שיאפשרו זאת תאי גופנו, כל עוד נשמה באפנו. זה עומד להיות האתגר המשותף שלנו.

והאתגר הזה יעמיד למבחן עליון את הרעות והאהבה והברית שנבנו בינינו לאורך השנים באופן מעורר השתאות. ללא ספק יבואו רגעים של חרדה ותסכול וכעס. הצלחתנו תתבטא בכך שלא נעמוד מופתעים ממציאות שלא הכנו עצמנו אליה. יהיה עלינו ללמוד להתבונן מגבוה על השינויים שנעבור, בפרספקטיבה נכונה ובפרופורציה, כפי שלמדנו לעשות גם ביחס לאתגרים אחרים בחיינו. עוד יותר מקודם יהיה עלינו לדעת להפריד בין העיקר לתפל, וכדי לעמוד באתגרים שיציב בפנינו תהליך ההזדקנות, נדרש לפתח בנו את היכולת לצחוק על עצמנו מתוך חיבה וקבלה ונדרש להרבה חמלה ביחס למצבים בהם נאבד זיכרון ואוריינטציה. ויבוא כאב, פיזי ונפשי,  ואנו נצטרך ללמוד לחבקו, וגם את חוויות ההשפלה, שבאופן בלתי נמנע תתארחנה כאן לפרקים. ככה נמנע מליפול אל תוך חרדה ודיכאון, ואל תחושות אבדן קשות שיארבו לנו לצד הדרך.

ולמרות כל מאמצינו להקדים תרופה למכה, אנחנו הולכים אל תוך הבלתי ידוע, אל כאב ועצב שיהיהו בלתי נמנעים. זה לא פשוט להשתחרר ממנגנוני ההכחשה. כוכבי קולנוע סטייל איסטווד או ניומן יציבו לנגד עינינו מודלים מוצלחים של הזדקנות, שיעוררו את התקווה אז למה בעצם לא כך גם אנחנו?

אבל השינויים ידביקו אותנו, ומשנה לשנה הם יהיו מהירים יותר. וכל המסקנות שנאמץ לעצמנו עלולות קל מהרה להתגלות כלא רלבנטיות. גמישות, יצירתיות וסתגלנות יהפכו להיות מכאן ואילך תכונות מנצחות.

אין דבר עצוב יותר מזוג שההזדקנות מתעללת בהם, מפרידה ביניהם ומכריעה אותם. ואין דבר אצילי יותר מהיכולת לקבל את נוכחותו של המוות לאחר שכבר חצה את קו האופק בדרכו לכאן. מבשריו יהיו כל אותם גילויי התפוררות: תחילה בעיקר בהתכהות החושים ובהיחלשות הזיכרון, לאחר מכן בשחיקת המפרקים והגידים, שמן הסתם ידרשו ניתוחים מדי פעם, ואז יבואו הכאבים, והנוקשות, ואבדן האנרגיה והעייפות, ובעקבות כל אלה המחשבות על הטעם שבהמשך הדרך. והמבחן שלנו יהיה טמון ביכולתנו להמשיך ולקיים את הברית החומלת, האוהבת, שיודעת לצד מה שאובד, להמשיך ליצור ערך ומשמעות ושמחה והנאה, אישית ומשותפת, עד שיגיע הרגע להניח. וכדי להשיג יעד נאצל זה נידרש בין השאר להמון קבלה, ועדינות, וסובלנות, וכבוד, והומור ועידוד הדדי.

אהובה שלי, אני כל כך גאה בנו! הכתיבה הזו מחדדת בי את ההכרה עד כמה גם ללא דיבורים שכאלה, האהבה העמוקה שלנו יודעת באופן אינטואיטיבי וספונטני להתמודד נכון עם אתגרי הזמן. החרדה תנכיח עצמה וזה בלתי נמנע, בין אם בנהיגה בכביש, או עם בוא תעתועי הזיכרון, או עם רגישויות שלבטח תתעצמנה ותגרומנה להתקצרות של פתיל הסבלנות. ומדגים זאת אירוע מאלף שעברנו: מתוך חרדה כנראה, שהתעוררה מן הסתם בעקבות איזה עניין שבטח היה קשור לזיכרון שהתרופף או לדיסאוריינטציה, הגבת כלפי במה שאני חוויתי כביקורת וחוסר סבלנות. בזעף אמרתי לך: "תהני ממה שיש כי כל מה שיבוא אחר כך רק יהיה גרוע יותר"! ואת נותרת בשקט עם הדברים, ובתגובה מאוד אמפתית חזרת אלי לאחר רגע והתרפקת עלי וחיבקת אותי בהמון רגישות! וזה היה בעבורי רגע מכונן כי ידעתי שיש לי פרטנרית אדירה להתגלגל עמה במורד הדיונה, בדמעות של כאב וצחוק ופחד לסירוגין.

אשה שלי, כמה טוב שיש בנו רוח צעירה, ופייטרית, ואופטימית. כמה טוב שאנחנו חברים שכאלה, וכמה טוב שאפשר עוד לצחוק, וכשיכאב אז לפחות לחייך, ואם גם זה יהיה קשה, אז להרביץ קללה עסיסית ברוסית או בערבית ושוב לצחוק. אני מאחל לנו שנצליח ליצור לעצמנו חיים של יצירה ומשמעות גם כאשר התנועות הגדולות של החיים תאלצנה לפנות את מקומן לתנועות מתונות יותר ושתמיד יהיה מישהו ומשהו לטפל בהם.  

וכמו שכבר נאמר: ראוי שנזכור שגם החיים עצמם אינם שלנו. זהו פיקדון מזהיר שהעובדה שזכינו בו היא נס מתחילתו ועד סופו. ולכן זו חוצפה לא קטנה להתלונן על כך שה"רכוש" הזה "שלנו", החיים, עומד להילקח מאתנו בסופו של יום.